בפוסט הקודם, דיברנו על מה יכול לעולל “כולה יתוש” למי שנמצא בראש מערכת.
מסתבר שזה לא נעים בכלל ואפילו מסוכן לך ולמערכת.
ביום שני, באמצע פגישת הזום שלנו – שלום אמר לי: “קראתי את הפוסט שלך, על היתושים, והרגשתי כאילו שמת לי מצלמה על הכתף ואת יודעת מה הולך לי בהנהלה”..
אם אתה רוצה לרענן את זכרונך אז קפוץ לכאן כדי לקרוא על מה דיברנו בפוסט הקודם.
והיום נדבר על הסיבה המרכזית שבגללה עוד לא הרגת את היתוש [רמז: זה לא מה שחשבת..]. ולקראת הסוף סיפרתי לך על משהו אישי שלי..
אז בוא נצלול פנימה כי יש לנו תוכן חשוב היום;
+++
אני בחורה מתוקה 🙂
מסתבר ש(גם)יתושים מתים עלי. באמת!
אני יכולה להיות עם עוד 27 אנשים בחדר – ורק אני איעקץ.
כמות הפעמים ששמעתי בחיי את המשפט: “זה בגלל שאת מתוקה”, היא כל כך גדולה שכבר לא בא לי להיות המתוקה הזו.
אבל
גם אם אתה לא מאלה שנעקצים תדיר, כמוני, אני בטוחה שאתה מכיר את הסיטואציה הבאה:
לילה.. אתה באמצע חלום מתוק..
והרעש הזה.. שאתה שומע באוזן… לא ברור לך אם הוא חלק מהחלום או חלק מהמציאות.
ושוב הוא מגיע לאוזן,
ושוב..
בזזזז… בזזזז…
ואז אתה מרגיש איזו דקירה קטנה בעורף, בדיוק במקום שלא כייף לגרד.
והמח שלך מתחיל לקלוט שמה שקורה לך כרגע, מחוץ לחלום, זה: יתוש!
וככה, כשאתה נים ולא נים, אתה מנסה להזיז אותו עם הידיים. העיניים עוד חצי רדומות. אולי אפילו משכת את השמיכה מעל הראש ושוב נרדמת..
אבל
לא חולפות 10 דקות..
השמיכה נפלה.. ושוב היתוש גילה את ליטרת הבשר שלו וחג מעל הראש שלך.
הרעש – מעצבן.
העקיצות – מגרדות.
והלילה הופך ממתוק – ללבן.
בשלב מסוים אולי תנסה להרוג אותו עם היד. אבל הוא חמקמק..
עד ש
תקום מהמיטה!
תדליק את האור!!
וכמו באיזה סרט הודי – תקפץ על המיטה עם מגבת מצויה ותתחיל לחפש אותו בחדר כדי לבוא איתו חשבון!
אלוהים, מה כבר ביקשתי! רק תן לי לחזור לישון בשקט!!
יאללה..
איזה מעצבן זה.
נכון?
+++
בינינו, אתה כבר לא ילד.
אז למה, בעצם, עוד לא הרגת את היתוש?
לא.
אתה לא בתחילת דרכך.
זו לא הפעם הראשונה שאתה מתמודד עם בעיות, וגם לא הפעם הראשונה שאתה מסתובב עם “יתושי מחשבות” מעצבנים כאלה בראש.
אתה כבר לא צריך להתגלח על אף אחד, ואתה כבר לא צריך לבקש רשות מאף אחד. הרי לא סתם הגעת לאן שהגעת.
זה לא חבר ההנהלה הראשון שאתה מתמודד איתו בתוך הבית, זו לא ישיבת הבורד הראשונה שלך, וזה גם לא העובד הראשון שמעסיק אותך שעות נוספות [בלי בונוסים].
כל מי שנמצא בעמדה בכירה יודע לאילו “יתושים” אני מתכוונת… ואם אתה קורא את המיילים החשובים שלי – אז בוודאי שגם אתה.
אז למה לעז*זל אתה לא הורג את היתושים האלה?
למה אתה מעדיף למשוך את השמיכה קצת מעל הראש, לגנוב עוד 7-10 דקות של שינה, כששנינו יודעים שזה לא באמת יפתור את הבעיה.
הרי ממש עוד מעט תצטרך לקום, לצאת מהמיטה, להדליק את האור ולנהל מרדף אחרי יתוש ב-2 בלילה.. לא ככה?
אז למה זה קורה?
יש לכך כמה סיבות ואנחנו ניגע בכמה מהן [באמת מעניין אותי לדעת, מהי הסיבה שבגללה אתה לא “הורג את היתוש” שלך]:
1. יכול להיות שהסיטואציה קשורה למישהו שהוא בן טיפוחך במערכת.
2. אולי השקעת הרבה מאמץ בכדי להביא את הגורם הזה. להוציא אותו מרגיש כאילו העבודה שלך יורדת לטמיון.
3. אתה מתמודד עם הרבה בעיות עכשיו, ואין לך כוח להתעסק גם עם זה.
4. אתה חושב על ההשלכות של הפעולות. לדוג’: אם תפטר עכשיו את ה-CFO, אתה נכנס ללפחות חצי שנה של מציאת מחליף, אונבורדינג, חפיפה..
5. יש איזו תקווה שאולי עוד קצת זמן והמצב “ישתנה”.. אולי הוא יתפקס / אולי הם ימצאו פתרון לבעיה / אולי..
אבל, אם נחשוב על זה רגע לעומק:
אתה הרי רגיל להתמודד עם בעיות וסיטואציות מורכבות. זה מה שאתה עושה שנים! בגלל זה אתה נמצא בראש מערכת, לא?
אתה רגיל להיות זה שמדברים איתו על הבעיות, זה שעולים אליו לרגל כדי לפתור את האישיוז.
אז מה שונה הפעם?
מה ששונה הפעם, זה שעכשיו אתה כבר מרגיש את ה-לבד.
אתה מסתובב עם הכעס, הבלתי מוסבר הזה, לבד. מרגיש בחוסר שליטה, כועס על עצמך שלמרות היותך בראש המערכת ואתה זה שאמור “לקבוע” – אתה מסונדל ו”נקלעת לסיטואציה”.
איך אמר לי השבוע עמיר?
“אני בכלל לא מנכ”ל – אני מרגיש שאני ממונכ”ל”.
אתה מצוי בתוך קונפליקט פנימי, שמטריד אותך. אבל אתה לא מדבר על זה עם אף אחד.
כי עם מי תדבר על זה בדיוק?! עם העובדים? עם הבורד? עם הבית?
בפני מי תתלונן, תפרוק.. מול מי תרשה לעצמך להיות רגע האדם ללא החליפה?
למנכ”ל אין חברים
השבוע היתה לי שיחה ארוכה עם יזמית חזקה שאני סופר מעריכה. היא מנהלת את החברה שלה ביד רמה, והיא משובחת במה שהיא עושה.
אני כל כך מעריכה ואוהבת אותה, שבחרתי בה להיות מנטורית מובילה באחת מהתכניות שליוויתי בשנים האחרונות.
נהיינו חברות לדרך.
אבל הפעם, בשיחה שקיימנו השבוע, אחרי שהתכנית הסתיימה לפני חודשים – זו הפעם הראשונה שסיפרתי לה עד כמה היה לי קשה. וקשה זו מילה מכובסת ועדינה מאוד.
היינו חברות גם אז. לאורך כל השנים הללו.
אבל אז?
אז ניהלתי והנהגתי את המערכת. כאשר יש לי בראש מחשבה אחת שעל פיה אני מנהלת ומתנהלת. והיא:
את השטח לא צריך להטריד מה שקורה למעלה. זה לא עניינם של הצוות שלי ולא של הלקוחות. אותם לא מעניין מה קורה שם למעלה – להם אני צריכה לספק קרקע בטוחה לעבודה.
you know.. “לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ”.
וכך
יום אחרי יום, במשך חודשים רבים – סיפקתי מענים. לצוות שלי. ללקוחות הקצה. הייתי שם ב-110%. חשבתי 12 צעדים קדימה. הגיתי אותם בראשי יומם ולילה. הייתי שם עבור כווווולם.
אבל לי?
לי לא נשאר.
היה לי קשה וסבוך והיו לי חודשים מאוד בודדים ומורטי עצבים שם למעלה, בפסגה.
וגם איתה, עם היזמית המעולה הזו, היו לי כמה וכמה שיחות משמעותיות לאורך הדרך.
אבל אין לזה שום סיכוי להיות “מאוזן” כשאני בתפקיד:
אני הייתי האוזן הקשבת > היא היתה המוקשבת.
אני הייתי הפותרת > היא היתה זו שמעלה את הבעיות.
אני הייתי זו שנושאים אליה עיניים. זו שמביאים לפתחה את הבעיות, את הטענות ואת הבקשות. האישיות, העסקיות, הארגוניות.
ואני?
אם כבר הספקת להכיר אותי – אני בחורה אותנטית, סופר אותנטית [לא רק מתוקה :)]
ועדיין – למרות כל האותנטיות שבי, ידעתי באינטליגנציה ששמורה רק למי שעומד בראש מערכת: לדלג.
לדלג מעל המהמורות האלה, ולא להביא לשטח את מה שמתחולל למעלה.
ופתאום השבוע, כשדיברנו היא ואני, שיחה ארוכה ואיכותית כזו. וכבר לא הייתי זו שעומדת ב”ראש” המערכת. וכבר לא הייתי ה”מנהלת”. ו”הכתר” שלי יצא לחופש גדול… פתאום השיחה היתה אחרת.
פתאום יכולתי לדבר איתה גם עלי. על מה אני עוברת. על מה מתחולל אצלי בלב לאחרונה. על מה שקשה ומורכב לי, על מה אני כועסת, איפה אני מרגישה שיש תקיעות בחיים שלי. אפילו חשבנו יחד על זוויות לעניין הזה.
פתאום היה שוויון.
פתאום יכולתי לדבר איתה כבת אדם – לבת אדם. בגובה העיניים כזה.
פתאום לא הייתי “הלה המנהלת”, ולא “הלה היודעת”, ולא “הלה הפותרת”.
הייתי, פשוט: אני.
הלה.
תפקיד > בן אנוש
עצם היותנו בתפקיד בכיר, דורש מאיתנו להסתובב עם סוג של ‘פוקר פייס’ במסדרונות החברה. לשדר “עסקים כרגיל”, להנהיג.
כן, זה נדרש מאיתנו.
אלו הן חלק מהגדרות התפקיד שאף אחד לא היה צריך לספר לנו עליהן, כשקיבלנו עלינו את התפקיד.
אנחנו מהווים מקום לכולם, הכתפיים שלנו רחבות מאוד, אנחנו מנכשי העשבים כלפי מטה וכלפי מעלה.
יכולת הספיגה שלנו, מעצם היותנו, גדולה משל השאר.
וכמו שאני אומרת למנכ”לים, מתאמני ה-VIP שלי: “אין לנו פריווילגיה להיות עצובים עכשיו..”.
הגיוני, לא?
וכך עובר לו יום ועוד יום ועוד יום. חודש ועוד חודש.. שנה אחרי שנה.
הלבדות הזו הולכת וגדלה.
עד שאני מגיע למצב שיותר משאני “בן אנוש” – אני ממלא “תפקיד”.
סטטוס > בן אנוש
ואם אני בתפקיד >> אני לא מדבר עם אחרים על הקשיים שלי. על הכעסים שלי. על המקומות בהם אני מרגיש “דפוק”.
אני לא מדבר עם אף אחד על המקומות בהם אני לא מרגיש שאני המנכ”ל – אלא שממנכ”לים אותי.
אני לא מראה את מה שעלול להיתפס כ”חלש” או “פגיע”. ואני משתדל שלא להתעצבן. בפרהסיא. גם אם אני מתפוצץ מבפנים!
אני ואני ואני ואני.
הכל עלי.
הכל עליך, יקירי. אתה לבד בזה.
וזו הסיבה האמיתית, שבגללה יתושים אוכלים לך את הראס.
זו הסיבה שלא עצרת את זה, לא הרגת אותם כשהם רק התחילו להרעיש. לא פתרת את זה עדיין.
בגלל שלא היה לך את המקום השקט הזה, הבטוח והלא שיפוטי הזה, שבו אתה לא חייב להיות ה”מנכ”ל”.
לא היה לך עד היום את המקום שבו אתה יכול להיות פשוט %FIRSTNAME%…
אתה
האדם.
תענה לי בכנות: זה נשמע לך מוכר?
לקריאת חלק 3/4 לחץ כאן
הלה
אשת הסוד של הבכירים
נ.ב.
אם אתה בכיר שנמצא בעמדת מפתח, ואתה חושב שהגיע הזמן שלא תישא את האלונקה הזו לבד – יש לי עבורך שיחה סודית במתנה.
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים
