האם צריך לאכול חצץ בדרך לפסגה?

סבא שלי היה הגבר הכי יפה בכל גוש דן. זקוף וגבוה, אולי אפילו יותר משני מטרים, עיניים תכולות. וכמה שהוא אהב להתלבש יפה- חליפות, חפתים, עניבות. החליפה האהובה עלי הייתה בצבע תכול, כמו העיניים התכולות שלו.

כשהם היו גרים עוד בבגדד, היתה לו רשת מאפיות ידועה שממנה מגיעה חיבתי הידועה לבצק חם שיוצא מתנור לבנים. וכמה שהוא אהב להחזיק את שרשרת המסבחה בידיים שלו בכל אפשרות. כשהייתי משוחחת איתו הייתי מתביישת ומשפילה את העיניים. כמה יפה היה סבא שלי. ז”ל..

אבל יום אחד סבא נסע באוטובוס, נפל, שבר כמה עצמות ולאט לאט מצבו התדרדר. ומהסבא היפה והגבוה שלי נותרה רק מצבה.

הייתי בכיתה ו’, לפני טיול בת-מצווה. וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה החור הגדול שנמלא לי בלב. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו קרוב אלי נפטר. כתבתי עליו שיר, הלחנתי וניגנתי אותו מדי יום בגיטרה. הפזמון היה: “סבא, הו סבא, אותך תמיד נאהב ואותך נזכור לעד”.

+++

כעבור 10 שנים סיפרתי לחבר שלי ש”אף אחד לא זוכר את סבא שלי. חוץ מהנכדים, אולי, שלא מתעסקים עם הזיכרון הזה כל יום..”.
זה מאוד הציק לי.

“מבחינתי החיים הם כמו שביל” אמרתי לו “וכל אחד שעובר בשביל הוא או סלע באמצע הדרך, או אבן חצץ בצד הדרך..

קח לדוגמא את סבא שלי: לא משנה כמה הוא היה אדם ראוי ומרשים, מי זוכר אותו בסופו של דבר? אף ספר לא נכתב עליו… הוא היה גבר נאה, גבה קומה ותכול עיניים ששתק הרבה בעקבות שיעורי החיים, שידע להכין מיץ רימונים טעים בכל צאת כיפור. ואיך הוא ידע להתלבש, וואוו.

אבל את סבא שלי ז”ל, רק אנחנו הנכדים זוכרים. סבא שלי הוא כמו, כמו החצץ.. ויש מלא מלא חצץ בצד הדרך..

ואני? אני רוצה להיות במרכז השביל! להיות כמו נפוליאון או הורדוס – מהסלעים במרכז הדרך שזוכרים אותם ואי אפשר להתעלם מהם. אני רוצה שיכתבו עלי ערך באנציקלופדיה [אי שם בתחילת שנות ה-2000 עוד היה ערך לאינציקלופדיה] ולהדליק משואה.
אני רוצה להיות סלע!”

+++

אבל

הדרימרים, המשיגנים והשאפתניים, לא פשוט להם בכלל עם החלומות והרצונות שלהם.

כי מצד אחד אתה רוצה להיות משפיען – ‘סלע-גדול באמצע-הדרך’ כזה. מצד שני הדרך הזו מעייפת. וואי כמה היא מ  ע  י  י  פ  ת,
מי כמוני יודעת.

ומדי פעם בלילה, לפני שאתה הולך לישון- אתה בטח אומר לעצמך:
“בשביל מה?!”

בשביל מה לי לעבוד ולעבוד ולעבוד.. כמה אפשר להקריב את הנשמה ואת החיים בדרך? עבודה לא מפחידה אותי, אבל כמה אפשר לחוות את ימי ההולדת של הילדים רק דרך התמונות בווצאפ?

בשביל מה לי. כי תכלס’, כשאני חושב על איפה אני נמצא והיכן ציפיתי להיות – אז כבר מזמן הייתי אמור להיות במקום אחר בחיים. ומה זה משנה כל הטררם הזה אם לא יהיה אף אחד שיפתח איתי שמפניה כשאשיג עוד מטרה..?

ובשביל מה לי.. כי זה שאני לא רעב ללחם – לא אומר שהנפש שלי לא גוועת.

+++

התחושה הזו של חוסר שלמות וחוסר מרוצות – מדירה שינה מעינך. אתה לא נרדם בלילה, מתהפך שוב ושוב במיטה, אולי אפילו מרגיש שהגוף בוגד בך ואמנם אתה בתחילת שנות ה-40 אבל יש לך תופעות של כאבי גב שמאפיינות אנשים בני 70. והמחשבות האלה.. לא מפסיקות לרוץ לך בראש.
בעיקר החמצה של הלייף.

אני יודעת שאתה מצליחן
ואני גם יודעת שאתה משלם על זה מחירים כבדים.

היום אני גם יודעת שאפשר אחרת.
אפשר להצליח נכון. אפשר להגיע לפסגה וליהנות מהאוויר. אפשר ליהנות מהאוויר שבדרך ומהמראות היפים שבשביל.
כי כדי להפוך להיות לסלע איתן – לא צריך לאכול חצץ.

בוא נדבר.
תאם איתי עכשיו שיחה במתנה כאן.

הלה אשר מ-UPLUS