הפעם אני כותבת לך את המאמר מהגג בדירה היפה שבשכונת קולונאקי באתונה.
מדובר בשכונה יפהפיה ברמה קיצונית!
החיסרון היחיד בה היא שיפועים רציניים 🙂
מה שלא מונע מנשות אתונה לטופף כאן על עקבי הגוצ’י שלהן לאורך העליות.
אני מאוהבת בfeeling כאן.
הלב שלי רוקד בכל פעם שאני יוצאת לרחוב.
בכל מקום אני רואה אנשים יפים שלבושים במיטב מחלצותיהם, מבנים מעוררי השראה, וצלצולי פעמונים של כנסיה שמרגישים לי כאילו אני במדיטציה של קערות טיבטיות.
אה, וכמובן! יש לי מתחת לדירה קפה משובח ב-2 יורו. ועוגות גזר שמחזירות אותי לארץ עם מטען עודף…
אבל המאמר הזה הוא לא עלי,
לא על חופשה שלי ולא על 3 הקילו העודפים שאני חוזרת איתם לארץ בקרוב.
אלא על החופש של הבכירים שלי, אלה שאני מלווה ומכבדת וכל כך רוצה בטובתם.
ומי יודע אולי גם אתה תמצא את עצמך מבין שורות אלה..
+++
רק תזכורת זריזה כדי לרענן את הזיכרון שלנו:
- בבלוג הקודם כתבתי לך על יתושי המחשבות של הבכירים.
היתוש הקטן הזה, שמזמזם לנו במח.. מטריד, מציק, מפריע, לא נותן לנו לישון ולנוח. נוכח שם כל הזמן. אפילו פירטתי למה זה כל כך מסוכן לארגון שלך, לתוצאות שלך, לכיס שלך ואפילו לבריאות שלך.
הנה הלינק – לתזכורת זריזה. - בבלוג הראשון בסדרה שאלתי אותך למה אתה לא הורג את היתוש הזה בעצם?
למה בעצם אנחנו דוחים את הטיפול ביתושי המחשבות הללו? מהי המשמעות של אחריות כל כך כבדה, בלתי ניתנת לחלוקה, שמותירה את המנכ”לים בודדים במקום הזה.
מה זה ה”סטטוס” הזה שלנו, שגורם לנו להסתובב בעולם עם “פוקר פייס” ולהחזיק את התפקיד שלנו כל כך חזק.. כל כך חזק – ברמה כזו שהלבדות שלנו הולכת ועולה.
כי אין לנו עם מי לדבר ועם מי לחלוק את הקשיים שלנו.
אשכרה בדידות מתוך בושה.
הנה הלינק לפוסט הזה – לתזכורת זריזה.
היום אני רוצה לכתוב לך על האפשרות [האמיתית] שלך להיות בחופש.
וכשאני יושבת לי פה, במרפסת שטופת השמש בקומה החמישית בבניין הכה מפואר. אוכלת את גלילונית הפיסטוק הכי טעימה בעולם [שקיבלתי במתנה מחברה שגרה כאן], וחושבת על מה אני רוצה לכתוב לך בפוסט הזה…
אני תוהה בלבי…
מה אני מרגישה עכשיו.
מהן התחושות שעולות לי בגוף.
מה המקום הזה גורם לי להרגיש.
ועלתה לי מילה שמתארת את התחושה שאני חשה עכשיו: חופש.
ואז,
תוך כדי כתיבת שורות אלה, מצאתי את עצמי מדברת אל עצמי..
רגע, רגע, רגע, מה קורה כאן הלה?!
האם יש לך יכולת להרגיש את תחושת החופש הזו גם בארץ?
למה את צריכה מקום ספציפי [או מקום אחר שהוא אינו המקום הקבוע שלך] כדי להרגיש חופש?
ומה זה חופש בכלל??
אם להיות כנה איתך, אז מוקי התעסק בשאלה הזו לפני.. כבר בשנת 2005:
חז”לינו, אגב, עסקו בשאלה הזו הרבה לפני מוקי..
בכל זאת – לא מזמן (בזמן כתיבת שורות אלו) חגגנו את חג חירותנו, לא?
כולנו ברכנו והתברכנו באינספור ברכות שעסקו בחירות פנימית וחיצונית.
אבל הפעם אני רוצה להשתמש במילותיו של ידידנו מוקי:
“מה זה חופש בכלל?
אם לא נצחון האדם על עצמו..?
אנחנו אבק בחלל..
כל מה שיכולנו להיות ואנחנו לא”
וואלה מוקי שיחק אותה בניסוח השאלה הזו!
הוא טוען שחופש מוגדר לנו, ברוב המקרים, באמצעות דרך השלילה.
חופש הוא מה שאנחנו עוד לא.
לא הספקנו
לא עשינו
לא יצרנו
עוד לא “שם”
כל מה שלא מספיק. נוט אינף. נוט גוד אינף. NOT.
וכשזה לא יהיה נוכח בחיי >> אז יהיה לי מ“החופש” הזה.
כאילו אם נספיק ונעשה וניצור >> הו אז, אז אז אנחנו נהיה “שם”.
ואז… אנחנו מגלים, יום אחד, בהפתעה גמורה, שזה כמו מפלצת שאנחנו מאכילים!
שהספקנו, שעשינו, שיצרנו ושסימנו V גדול על הרבה מאוד מהצ’ק ליסט.
יש מצב שאנחנו יכולים להיות מאוד גאים בעצמנו. ואפילו ההורים שלנו, שיבדלו לחיים טובים וארוכים, כבר משוויצים בנו מ-ז-מ-ן. אנחנו ילדי ה”נחת” שלהם [היי אמא 3> שקוראת את הבלוגים שלי בשקיקה].
אנחנו אפילו יושבים במרפסת שטופת שמש בשכונה יפה ועשירה באתונה.
אבל..
לא בטוח שאנחנו מרגישים בחופש.
שיט.
במקום שבוע של מילוי מצברים – היה לו שבוע שהביא לו עצבים.
וכך אתמול, בפגישה שקיימתי עם אחד ממנכ”לי הפרימיום האהובים עלי [יקירי, היינו צריכים לחגוג את הפגישה ה- 50 שלנו!] – התחדדה לי תובנה:
נקרא לו מיכאל [השם בדוי אבל הסיפור אמיתי לגמרי. אפילו דיברתי על זה בסטורי שלי ואם תיכנס לאינסטגרם עוד תספיק לצפות בו לפני שהוא ירד מהאוויר].
אז בפגישה ה-50 עם מיכאל, הוא סיפר לי על שבוע ה”חופש” שלו.
הוא היה רגל פה רגל שם. לא בחופש ולא בעבודה.
בעיקר בלא.
במקום שבוע של מילוי מצברים – היה לו שבוע שהביא לו עצבים.
הוא חושב אחורה על השבוע הזה ובאסה לו: הוא גם לא עבד וגם לא נפש.
אז איפה הוא היה בשבוע הזה?
איפה הראש היה?
למה יש לו קוצים במקום שבו נהוג לשבת?!
ולמה, בעצם, בכירים שנמצאים בעמדות מפתח – כל כך מתקשים לנשום?
למה כל כך קשה לנו לצאת לחופש?
בא נבין למה זה קורה:
אז לפני שאני כותבת לך על אפשרויות הפיתרון שאני מציעה לך [אכתוב לך על זה בפוסט הבא שלנו], אני רוצה שנבין למה זה קורה:
לצורך ההסבר אני מגייסת לצדי תאוריות שהתפתחו מתוך התיאורטיקנים שצודדו בגשטלט ובפסיכואנליזה [אל דאגה, כרגיל אני כותבת לך בבנאדמית ולא במחקרית].
אז מה התאוריה הזו גורסת?
ראשית – שלכל התנהגות אנושית יש כוונה טובה מאחוריה.
כי אילו לא היתה כוונה טובה להתנהגות הזו שלנו – הרי שלא היינו מתנהגים אותה.
תת המודע שלנו לא היה גורם לנו להתנהג אותה.
כדי להבין את המשמעות של המשפט הזה – אנחנו צריכים להבין שהמטרה העליונה והאחת של תת המודע שלנו היא לקיים אותנו. לאפשר לנו לשגשג ולשרוד ולקיים את המטרות שלנו.
ולכן, תת המודע שלנו, מאפשר לנו התנהגויות והרגלים שמטרתם להצמיח אותנו [כפי שתת המודע שלנו הבין את זה].
נכון, לא תמיד אנחנו מרוצים מההתנהגויות שלנו. ולא תמיד אנחנו מרוצים מהתוצאות שלנו.
אבל זה זה בגלל שההתנהגויות הללו נוצרו אי שם כשהיינו קטנים, עד גיל 7. ומאז לא עשינו “עדכון גרסה”.
זה כאילו אנחנו מסתובבים בעולם עם מכונית אספנות שלא בהכרח מתאימה לכבישים המהירים בישראל של היום.
+
מיכאל סיפר לי אתמול בפגישה שיש לו זיכרון ברור מלפני 50 שנים, מאבא שלו.
הוא אפילו זכר את החולצה שאבא לבש: כחולה עם נקודות לבנות.
ואבא של מיכאל, אומר למיכאל הקטן בן ה-5: “תפסיק עם החולמנות הזו שלך! ככה לא יצא ממך משהו”.
המילים הללו נצרבו במיכאל. הוא זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול!
כמה הגיוני לטעון שבאותו הרגע “חולמנות” נקשרה אוטומטית למשהו לא טוב.. כמו.. “עצלנות”.
אבל מיכאל בן ה-5 ממש לא רצה להיות עצלן. ובגלל זה באותו הרגע נוצר בו החלק שדוחף אותו כבר 55 שנים להיות ההיפך מעצלן.
נעים להכיר:
מיכאל, מנכ”ל מצליח, בן 55, עם קוצים במקום שבו נהוג לשבת.
והקוצים האלה? הם עשו עבודה טובה!
לאורך שנים הם גרמו למיכאל לא לנוח דקה, לפעול ולעשות.
כשהוא השיג 200 >> הוא רצה 300.
כשהוא השיג 300 >> הוא רצה 700.
ואתה בטח מתאר לעצמך.. שהוא גם השיג 🙂
הקוצים האלה גרמו לו לקום ב4 בבוקר, לפתוח את המשרד בזריחה ולעשות דברים גדולים [שלפעמים אני צריכה להזכיר לו שהם באמת גדולים].
ההתנהגות הזו שירתה אותו יופי-טופי במשך עשרות שנים.
ההתנהגות הזו שמרה עליו טוב-טוב מפני עצלנות.
למה? כי לכל התנהגות שלנו יש במקור כוונה חיובית.
אבל
להתנהגות הזו יש גם מחירים.
והיום, ממרום גילו, וככל ששערות ראשו מתמעטות.. הוא מבין שההתנהגות הזו לא עברה עדכון גרסה.
מיכאל מצא את עצמו נוהג ברכב אספנות בכבישי ישראל המהירים כשכולם צופרים לו.
ביפ!
ביפ!!! ביפ ביפ!!!
אין לו נחת.
אין לו שקט.
וחופש – הוא לא יודע מה זה.
מה לדעתך הסיבה לכך?
לקריאת חלק 4/4 לחץ כאן
הלה
אשת הסוד של הבכירים
אם אתה בכיר שנמצא בעמדת מפתח, ואתה חושב שהגיע הזמן שלא תישא את האלונקה הזו לבד – יש לי עבורך שיחה סודית במתנה.
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים
