אנחנו כאילו רוצים לחיות, אבל אנחנו בעצם לא.
כי ברב הזמן אנחנו מסתכלים על מה שלא.
מה שלא הספקתי.
מה שלא עשיתי.
מה שלא הצלחתי.
מה שלא קיבלתי.
מה שלא קרה לי כמו שרציתי. או לא קרה בכלל.
מה שלא עשו למעני.
מה שאין לי.
אנחנו בעיקר חיים בעולם מצומצם של ‘אין’ ו’לא’ ו’חסר’.
תארו לעצמכם מה זה להעביר חיים שלמים בלא לחיות באמת,
בלחיות בתחושת חוסר ובתחושת אין.
תארו לעצמכם מה זה לחיות חיים חסרים,
חיים חסרים שלא רואים את הרגע, את הכאן, את העכשיו.
ואפילו לא רואים את העתיד…
כי בינינו, איך אפשר לתכנן עתיד (קרוב או רחוק) אם אין אור בדרך לקצה המנהרה?
הכל חשוך בדרך, אז למה שנחשוב שיהיה אור בהמשך?!
יומיים של חגיגת מסכנות
את ראש השנה ביליתי עם שפעת רצינית.
כאב לי הגרון, היה לי חום גבוה, האף שלי נזל ונזל, היה לי קשה לדבר ולילותיי לא היו לילות.
בעיקר הייתי עסוקה בלהתמסכן.
איזה חג, איזה חופש, למה דווקא שיש לי זמן לקרוא ולנוח, גם לא קוראת וגם לא נחה וגם סובלת וגם לא וגם לא.
ולמה דווקא לי..!
אוייש, כמה מסכנה הרגשתי.
ואפילו כעסתי על כמה אנשים חשובים לי כי הייתי עסוקה בלא לראות.
או בלראות את ה”לא”.
יש אנשים שיש להם עיניים והם לא רואים.
יש להם אזניים והם לא שומעים.
אז אני לא ראיתי את מה שיש. ראיתי רק מה אין ומה חסר ומה לא. והייתי באוף אחד גדול.
ואז, ברגעי הפוגה מהחום הגבוה שהיה לי,
עיינתי בספר מה יקרה אם אמות מחר בבוקר שנכתב על דפנה מאיר ז”ל.
דפנה היא אישה מדהימה ומעוררת השראה הן בסיפור חייה והן בסיפור מותה בטרם עת.
והגעתי לקטע הנפלא הזה שהיא כתבה:
כדי לחיות באמת וכדי להתנהל איכותית אנחנו צריכים ללמוד שפה.
ולשפה הזו יש שם: “שפת הכן”.
זה כמו ללמוד ללכת מחדש
זה כמו לברוא עולם:
מה כן עשיתי.
מה כן הספקתי.
מה כן הצלחתי.
מה כן קיבלתי.
מה כן קרה לי. אפילו מבלי שציפיתי.
מה שעשו למעני.
מה כן אמרו לי יפה.
מה כן ראיתי.
מי כן ראה אותי.
מה שיש לי.
וואוו. מה שיש לי.
וכמה שיש לי.
אנחנו תופסים כל כך הרבה ממה שקורה לנו כמובן מאליו,
עד שאנחנו שוכחים ששום דבר הוא לא מובן מאליו.
שומדבר. שומדבר. שומדבר.
הוא לא מובן מאיליו.
לא שאני רואה את מה שאני כותבת כעת.
ולא שאני יכולה לכתוב כעת.
במחשב נייד.
משלי.
בבית קפה מהמם.
שאני יכולה להרשות לעצמי לשבת ולקנות קפה.
שטעים לי.
שבכלל יש לי ידיים לכתוב..!
ויש לי עבודה שאני אוהבת וזוכה דרכה להביא את עצמי לידי ביטוי
ולסייע לאנשים ונשים להגיע לשקט ולשלמות.
שאני עצמאית.
שיש לי משפחה אוהבת!
ורק התחלתי עם מה שיש..
555!
השראה מחדר האימון שלי:
כאשר אני מתחילה ללמד את שלב “שפת הכן” (שלב 3 במפת שיטת UPLUS שלי),
אני מספרת על מאומנת שלי לשעבר
שהיא חירשת-אילמת..
כן, מאומנת חירשת-אילמת. שהגיעה אלי לתהליך אימון עם מתורגמנית.
(ע’ אהובה, הפוסט הזה מוקדש לך על שאת השראה עבורי!)
מאז, בכל פעם שאני שומעת צליל ופותחת את פי כדי לדבר – אני מודה.
כמה הערכה יש לי לכך שיש לי את היכולת לדבר ולשמוע ולהקשיב.
לא מובן מאליו.
לפעמים אומרים לי מאומנים:
“באמת הלה, מה אני אתחיל להודות על כל דבר? גם על זה שאני קם בבוקר?!”
והתשובה שלי היא: כן.
כן.
אתם יודעים למה? כי יש אנשים שלא קמים בבוקר.
אם קמתם הבוקר
ואם אתם יודעים לקרוא
ואם נכנסתם דרך מחשב או סמארטפון כדי לקרוא את הפוסט הזה,
וואלה, אתם כבר יכולים להתחיל לתרגל את שפת הכן.
אז איך לומדים את שפת הכן?
- קונים מחברת.
- מניחים מחברת ועט ליד המיטה.
- כן. מחברת ועט. לא סמארטפון.
- כל לילה. לפני השינה.
- מפנים לעצמך חמש דקות של מחשבה וכתיבה.
- מה היו ה”כן”ים שלי היום?
- מה כן הצליח לי היום?
- על מה אני מודה היום?
- כן. בכל יום. אין דבר כזה “לא מצאתי”. קמת הבוקר? זו התחלה נהדרת.
- תאריך. יום. שעה. היכן אני נמצא. ולכתוב. ולכתוב.
- כל יום.
- עד מתי? כל החיים.
הפתעה לנחושים להצליח:
אם תתמיד בכתיבת שפת הכן למעלה משבוע (7 ימים מלאים)
ותשלח לי הוכחות מצולמות לכאן:
אני אפילו אשלח לך במתנה כלי מעמיק יותר לטובת הטמעת שפת הכן.
אז מה כן הספקת היום?
הלה
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים
