לא מספיק טוב? אתה לא לבד

כבר אחרי חצות, רוב הקטנטנים והוריהם הלכו. המולת ילדים מתרוצצים, צובעים, רוקדים ומתקוטטים בדיוק פינתה את הבית של סבא וסבתא, ההורים שלי שיחיו. אורן שואל “מי רוצה משהו חם לשתות?” ואז מסתובב אלי ואומר בחיוך גדול “הלה, איזו שיחה מרתקת היתה לך עם הראל-נועם (בן 4). ראית איך הוא הקשיב לך?!”.

חייכתי 🙂

“כייף ששמת לב” אמרתי לאורן. אורן הוא אחי הקטן ממני בגיל והגדול בדעת שחגג יום הולדת השבוע. “ילדים אוהבים שמדברים איתם בבגרות. הם חכמים, נבונים ומבינים אותנו גם כאשר מנהלים איתם שיחה בשפת ‘מבוגרים’, לכאורה”.

“אז מה קרה שם בדיוק?” אורן שאל אותי.

אני מיד מספרת לך:

“דוד אורן, דוד אורן! תראה איך צבעתי ביום הולדת שלך” – כך צהל הראל-נועם (4) ורץ לכיוון אורן.

בזמן שדוד אורן החזיק את היצירה והתפעל ממנה, פניתי להראל-נועם ואמרתי: “הראלול, כמה השקעת בהכנה! אני מאוד גאה בך על היצירתיות”. הוא הסתכל עלי, בעיניו החומות הגדולות, ואמר לי בביישנות “אבל.. יצאתי מהקווים”.

לא מספיק טוב

שום דבר לא מכין אותך לכך שילד בן 4 יתכווץ וירגיש שהוא לא מספיק טוב במשהו שהשקיע בו. “וואוו הראל-נועם! יצאת מהקווים? איזה יופי שיצאת מהקווים!“. הראל-נועם הסתכל עלי בהפתעה גמורה, הוא חשב שדודה הלה לא שמעה או ראתה טוב וחזר על דבריו: “אבל.. יצאתי מהקווים..”.

“זה פשוט נפלא שיצאת מהקווים!” אמרתי לו שוב “תאר לעצמך שלא היית יודע לצאת מהקווים?!”.

הגבות שלו התכווצו והוא ניגש להתיישב קרוב-קרוב אלי. הצלחתי לתפוס את תשומת לבו עם תפיסת עולם שהוא לא היה מודע אליה עד לאותו הרגע. “אבל… אני לא יודע לצבוע בקווים” הוא ניסה להקשות עלי שוב.

“אתה יודע לצאת מהקווים בצורה נפלאה” עניתי “אתה עושה את זה ממש, אבל ממש טוב, פשוט יוצא מהקווים נפלא”. הוא חייך חיוך גדול ושובבי ואור ניצת בעיניו: “מה, אני הכי טוב מכווולם?!”. “אתה פשוט נפלא” עניתי לו, “אתה התברכת בלצאת מהקווים. כל אחד התברך במשהו. למשל יש כאלה שיודעים להיות בדיוק על הקווים..”.

“כמו, כמו אמא!” הוא צעק, “אמא שלי לא יוצאת מהקווים כשהיא צובעת!”. “נכון, כמו אמא שלך, אמא מוכשרת בלא לצאת מהקווים. ואתה מוכשר בלצאת מהקווים ועושה את זה פשוט מצוין”.

חיוכו גדל עוד יותר 🙂

“מה? אבל לצאת מהקווים זה.. טוב?” שאלו אותי עיניים בנות 4 מלאות ציפייה ופליאה. “תאר לעצמך שכולם בעולם היו דומים בדיוק-בדיוק האחד לשני, וכולם היו צובעים רק בתוך הקווים… אוי איזה עולם משעמם היה לנו, לא? בזכות אנשים כמוך, שטובים בלצאת מהקווים, העולם שלנו מגוון, יפה ומלא ביצירתיות”.

בשלב הזה הוא לקח חזרה את הציור מידיו של דוד אורן והודיע לו, חגיגית, שהוא לוקח את היצירה שלו הביתה.

“אני מרגיש סמרטוט”

“אני מרגיש פשוט סמרטוט! אני לא מצליח לאכול, יצאתי אתמול ב-1 בלילה מהמשרד ואין לי חיים!”. כך אמר לי אתמול מנכ”ל של מוסד מכובד בפגישה שלנו. ומנכ”לית חברת סטראטאפ אמרה לי: “אני פוגשת תחושה חזקה של ‘נוט-גוד-אינף’ למרות שאני צוברת הצלחות. ואז… עם התחושה הזו אני לא מצליחה לגייס את הכספים שאנחנו צריכים”.

התחושה הזו, של “אני לא מספיק טוב” פוגשת אותנו גם כשאנחנו נמצאים בראש הפירמידה. אנחנו נהנים מההצלחות שלנו בערך 60 שניות… ומיד לאחר מכן אנחנו מותקפים במשימות וביעדים נוספים שטרם השגנו. כלפי חוץ אנחנו משדרים שאנחנו חזקים, מגניבים ועל גג העולם. “אבל מבפנים”, כך מספרים לי, בסוד, הבכירים שלי, “מבפנים אני מרגיש קטן אל מול העולם”.

ולמה זה גורם?

זה גורם למצגת משקיעים להיראות פחות טוב. זה מעכב את הגיוס הבא של החברה. זה גורם לך לעלות בחששות לישיבת הבורד. ולהגיע הביתה כשאתה עצבני.

תחושת ה”לא מספיק טוב” הזו פוגעת בתוצאות. והיא מצויה אצל כולנו במינון כזה או אחר. גם אצלי.

בדיוק בגלל זה, היכולת שלנו לייצר שינויים תפיסתיים ולהטמיע גישות חדשות ומקדמות במהירות – היא בגדר “חובה” ולא בגדר “Nice to Have”.

נכון, האפשרות הזו קלה שבעתיים עם ילדים. מדוע? כי ילדים הם כמו ספוג-מים-ירוק של עציצים שסופח עוד ועוד מים אל תוכו. הם קולטים מהר, הם מחפשים את השינויים ואת החדש ומונעים מתוך חקירה וסקרנות אינסופית. מה שאנחנו, המבוגרים, כבר שכחנו ואנחנו צריכים ללמוד ולהתאמן עליו.

זו בדיוק הסיבה שעם הראל-נועם יכולתי לקיים שיחה אימונית בטכניקות NLP. ותוך 10 דק’ הוא קיבל את הדברים כהווייתם, חייך ולקח בגאווה את הציור שלו.

אבל אצלנו, המבוגרים, כבר יש שכבות הגנה. אנחנו למודי אכזבות. למדנו, עשינו, נפגענו, נכשלנו. ואנחנו מגיעים לעולם עם עיניים, לב מלא חצים ואזניים קצת יותר ביקורתיים ושיפוטיים. בעיקר על עצמנו.

אז איך עושים את זה?

איך מצליחים להרגיש שאנחנו שווים, מסוגלים, יכולים וטובים? (כן. כן. גם אם את או אתה נמצאים בתפקיד בכיר – אנחנו הרי יודעים שמבפנים יש הר געש סוער, לא?)

אחת הטכניקות הנפלאות לשינוי גישה היא רי-פריימינג REFRAMING. שמשמעותה: מסגור מחדש של מיצג מסוים.

פריים הוא המיצג שאנחנו רואים מול העיניים. ואילו רי-פריימינג זוהי היצירה מחדש של הפריים. כלומר: לתת לתמונה הזו מסגרת או פרשנות חדשה ממה שניתן לה מלכתחילה. וכמו במיצג – כך גם בסיטואציות ומחשבות בחיינו: הפריים הוא נקודת המבט שלנו על הסיטואציה והריפריימינג זוהי היכולת שלנו להאיר על סיטואציה זו מנקודת מבט חדשה.

לדוג’: אם טרם ענו לי לאחר מצגת משקיעים, אכן אפשר לחשוב שאולי לא מעוניינים להשקיע בסטארטאפ שלי. המחשבה הזו מורידה את הביטחון ויכולה לייצר עוד מחשבה: “לא הולך לי”. המחשבות הללו עלולות ליצור תגובת שרשרת של פגישות בהן לא אתן את המיטב. ומה תהיה התוצאה של הלופ הזה? שאכן אייצר תוצאות לא טובות. לא אצליח לגייס כספים. ולא אעמוד ביעדים.

אך במקום זאת, אפשר לעשות ריפריימינג למחשבה אחרת שיכולה לשרת אותי: אולי הם כל-כך התרשמו ממני ולכן הם עושים על החברה עוד בדיקת רקע? ביהדות כבר הגדיר זאת במאה ה-18 הרב חיים יוסף אזולאי: “כל עכבא (עצירה) לטובה” = העיכובים בדרך סופם להביא ברכה. ואם זו תהיה נקודת המוצא של המחשבות שלי, אז איך יראו הפגישות שלאחר מכן? הרבה יותר טובות מהאופציה הראשונה. בוודאות.

מגישת “לצאת מהקווים זה לא מספיק טוב” – לגישת “לצאת מהקווים זה מקורי”

זה בדיוק מה שעשיתי עם הראל-נועם, האחיין המתוק שלי. עשינו ריפריימינג לתפיסת עולם מסוימת.

‘צביעה מחוץ לקווים’ קיבלה מסגרת, נקודת-מבט חדשה. מנקודת מבט של “לצאת מהקווים זה לא מספיק טוב” ל-“לצאת מהקווים זה מקורי ויצירתי”.

וזו גם האמת. תהית פעם בלבך עד כמה אנשים שיצאו מהקווים, לאורך ההיסטוריה, הוסיפו לעולם שלנו המון יצירתיות ויופי?!

היכולת שלנו לייצר תוצאות טובות, יותר ויותר, ולהפוך את הסיטואציות שסביבנו לטובות ואיכותיות יותר, מותנית ביכולת שלנו להתאמן בריפריימינג על צורת ההתבוננות שלנו על הדברים. זה אומר שככל שאנחנו רוצים להמשיך להצליח – אנחנו נדרשים להוסיף אור על עצמנו ועל היכולות שלנו.

לרוב מדובר בפרקטיקה שאיננה אינטואיטיבית עבורנו ואנחנו צריכים ללמוד אותה ולהתאמן עליה.

המציאות מלמדת אותנו שהיעדים הגדולים שהצבנו לעצמנו וההצלחות הרגעיות- אינם מספקים ועומדים בפני עצמם. בטח לעומת תחושת ה”לבדיות”, העומס והפחדים שאנחנו חווים באופן תדיר בעמדות הבכירות. ובגלל זה – אם אנחנו רוצים להמשיך להצליח + אפשר ללמוד את המיומנויות הללו ששומרות על המיינדסט שלנו- אז חובה עלינו לעשות את זה, לא?

הלה אשר