פֵיְיקוֹלוֹגְיָה

לכבוד המאמר של היום יש לי בשבילך סיפור חם מהתנור, שומע?

אז הזמנתי לנו שני המבורגרים שווים. TA. סלט ירוקים, בלי רוטב. כמובן.. [עם כל השחיתות הזו, חשוב שתהיה איזו חסה לרפואה].
והלכנו לשבת מול הים.

בטיול שלנו לאורך רחוב פרישמן, בדרך להמבורגרים ולים, ראינו את כל הברים של העיר הגדולה מלאים בהמוני אדם מחייכים ומרימים “לחיים”.
וזה פתח אצלנו שיחה על תרבות ופיייק.

או בקיצור, ההגדרה שהענקתי לה אמש: פֵיְיקוֹלוֹגְיָה.
שזוהי ההתמחות שלנו היום, בפרט בשנת 2023, בתרבות הפייק.

ואיך פייקולוגיה קשורה לבכירים?

אז בוא תשמע סיפור…

אתמול שוחחתי עם יובל. מנכ”ל ובעלים של חברה מאוד מצליחה.

מכיר את אלה ששואלים אותם מה שלומם והם עונים: “לא רע”..?
אז מאלה.

לא רע לו.

הוא טס כמה שהוא רוצה לחו”ל. לא רע.
הוא עושה כמה פעמים בשבוע את הכושר שהוא רוצה. לא רע.
יש לו עשרות עובדים. לא רע.
מלא פרויקטים. לא רע.
חשבון בנק מסודר. לא רע.
הוא נוסע ברכב שהוא רוצה. לא רע.

בסה”כ לא רע לו.
לא?

+++

קבל ממני כלי אימוני חשוב במתנה:

כשמישהו אומר לך שבסה”כ “לא רע” לו – זה לא מחייב שבהכרח טוב לו.

אם מישהו יספר לך שהוא ראה ברחוב “לא כלב” – זה לא אומר בהכרח שהוא ראה “חתול,” נכון? אולי הוא ראה יוניקורן?! [היי נועה!]

“וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם”
בחומש בראשית אנחנו פוגשים את פרשיית יוסף והאחים: האחים מקנאים ביוסף ומחליטים לזרוק את יוסף, הילד החולמני והמועדף על אביהם יעקב, אל הבור.

ושם התורה אומרת לנו: “והבור ריק אין בו מים”.

אחת השאלות החשובות שנשאלות על הפסוק הזה, היא: מדוע צריך היה להוסיף את המילים “אין בו מים”? הרי כתוב לנו כבר שהבור ריק..

מספרת לנו הגמרא שהתוספת הזו, של “אין בו מים”, היא לא תוספת שולית.
ולמה? כי אם אין מים בבור הריק – כנראה שיש שם דברים אחרים..

ולמעשה, בבור הריק שלא היו בו מים – היו נחשים ועקרבים.

וכך כתוב בגמרא:
“וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם”:
“אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב [מדוע כתוב] (בראשית לז) “וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם”. משמע שנאמר: “וְהַבּוֹר רֵק” איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר “אֵין בּוֹ מָיִם” – מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.“

+++

אחד הכללים שאני פועלת מתוכם הוא: טבעם של חללים הוא להתמלא.

כשיש חלל כלשהו [גם בחומר / גם ברוח] הוא מתמלא.
הוא אף פעם לא נשאר בריק.
השאלה היא: במה..
במה הוא מתמלא?

שום דבר לא מספיק לי. כל דבר שאני עושה זה סוג של בריחה

בוא נחזור רגע לסיפור על יואב, המנכ”ל ששוחחתי איתו אתמול:

שאלתי את יובל: “אז למה פנית אלי בעצם..? אם הכל “לא רע”.. זה אומר שטוב לך?”.

הוא חייך אלי מתוך העיניים הטובות שלו [יכולתי לראות, גם דרך הזום, עד כמה הן למודות ניסיון..] – ואמר לי:

“האמת…?
אני מרגיש ששום דבר לא מספיק לי. שכמעט כל מה שאני עושה זה סוג בריחה. אני יודע שאני אמור להיות מאושר.. אני כבר בן 55, רואה את האופק. יש לי את הכל על הנייר ואני מרגיש שאני לא מאושר.”

+++

“אבל הכל בסדר, אין לי על מה להתלונן..”

אחד המשפטים שאני שומעת תדיר מבכירים, בעיקר בשיחה הראשונה שלנו – זה את המשפט: “אבל הכל בסדר, אין לי על מה להתלונן..”.

אחד מהם אפילו הגדיל ואמר לי: “תשמעי, אני מפחד להתלונן, כדי שההוא שם למעלה לא יחשוב שאני כפוי טובה!”.

בוא ננתח את זה רגע, ביחד, ואראה לך מה אני שומעת במשפט “לא יכול להתלונן”:

אם בסה”כ הכל טוב, לפחות על הנייר. אז למה אני מרגיש שאני לא מאושר?
האם יש לי איזה באג במערכת?
מה פיספסתי בדרך? הרי עשיתי את הכל כמו שצריך!

אני עובד ועבדתי קשה, יצרתי והקמתי את החברה הזו ב-10 האצבעות שלי.
סימנתי V על מה שהרבה אנשים אחרים היו שמחים לסמן V.

הרי לימדו אותנו שאם נעלה בסולם הדרגות ונגיע למעלה, נעשה, נשיג, נלמד, נעבוד קשה – הו, אז נהיה מאושרים ושמחי לב!

אבל בפועל? לא מאושר לי.

ואז… אני מוצא את עצמי בגיל 55 תוהה ביני לביני:
שיקרו לי כל השנים הללו?
ואם “זה” לא מייצר אושר. אז מה כן?!

ובכלל.. דקות האוויר שנותרו לי פחותות מדקות האוויר שכבר השתמשתי בהן.
אז איפה הוא האושר העלום הזה?

זה מה שאני שומעת.

+++

אבל הבעיה היותר משמעותית היא שהם אשכרה חוששים לדבר על ה”בעיה” הזו.
לא נעים להם להגיד ולספר שהם לא מאושרים.

הם מרגישים שבגלל שהם כאלה מצליחים ומוצלחים אז אין להם זכות “להתלונן”.. מי יאמין להם?!

+++

ואז מה קורה להם לאורך הדרך?

הם הופכים להיות “פייקולוגים”. מומחים בתרבות הפייק.
תרבות הפייק היא לא רק הסטורי באינסטגרם שלא הבנת מה עושים שם באמת.
פייק זו לא רק התמונה האחרונה ששיגרת לפייסבוק מגלישת הגלים שלך באוסטרליה. הרי הרשתות מלאות באנשים שרק טוב להם ומושלם להם והכל יופי-טופי להם אחלה-בחלה.

לא.
זה צד אחד, ברובד יחסית נמוך, של פייק.

מומחיות בפייק – היא לחיות כאילו מאושרים. אבל לא לחיות מאושרים.
לא לדבר על זה, ולהציג קודם כל לעצמך מצג שווא.

לא לדבר על זה.
לא לגעת בזה.
להזיז את זה הצידה.
לחשוב שזה יעבור מעצמו.
להגיד לעצמך “ככה זה”. או “כולם כאלה”. או “אין מה לעשות עם זה”.
ואפילו “לא נועדנו להיות מאושרים” – אשכרה אמר לי את זה הבוקר ק’.

זה לקום כל בוקר כשאתה לא מאושר. באמת.
וללכת לישון כשאתה לא מאושר. באמת.

ולחיות בשקר. כשאתה יודע שאתה חי בשקר.

ואתה, שבסה”כ תופס את עצמך כגבר של אמת, מוצא שאתה משקר יום-יום. לעצמך.

עכשיו אתה מבין למה הם מגיעים אלי בסביבות גיל 50-55?
כי זה השלב שאין להם כוח יותר לחיות בשקר.
נמאס להם.

הם רואים את גיל 70, 80 מתקרב אליהם… הם מחשבים את הזמן שנשאר להם..
והם לא מוכנים יותר לחיות את השאריות של החיים בשקר.

הם מוכנים, באומץ, להביט טוב-טוב בלבן של העיניים. ולשאול את עצמם שאלות נוקבות.
הם מוכנים, סוףסוף, לדבר על זה.

ואתה?

הלה
אשת הסוד של הבכירים

אם אתה בכיר שנמצא בעמדת מפתח, ואתה חושב שהגיע הזמן שלא תישא את האלונקה הזו לבד – יש לי עבורך שיחה סודית במתנה.

נ.ב

1.

פרקים חדשים בפודקאסט שלי: סודות של בכירים [סש”ב], עכשיו באוויר! לחץ כאן להאזנה.

2.

פתחתי קבוצת ווצאפ, שקטה, למאזיני הפודקאסט. בקבוצה אני מעלה את התהליך מאחורי הקלעים, מעדכנת בפרקים החדשים ובהמשך יהיו פעילויות ייחודיות למאזיני הפודקאסט.

3.

אם אתה בכיר שנמצא בעמדת מפתח, ואתה חושב שהגיע הזמן שלא תישא את האלונקה הזו לבד – יש לי עבורך שיחה סודית במתנה.

4.ויש לי גם מדריך במתנה עבורך- מדריך להפחתת סטרס לבכירים ופה אתה מקבל אותו. ויש גם בונוס למי שמוריד את המדריך.