היום במאמר אספר לך שאתמול עשיתי משהו שלא עשיתי כבר מלאאאאא זמן. ואיך זה קשור למיץ אומץ שכל בכיר שנמצא בראש מערכת [או רוצה להגיע לשם] – צריך לשתות?
+++
וכמו תמיד >> פה מחכה לך הלינק הישיר שדרכו תוכל לקבוע איתי שיחה במתנה.
אתמול עשיתי משהו שכבר שנים לא עשיתי: הכנסתי את עצמי למצב ויכוח על ה”מצב”.
היה לי זמן פנוי לבהייה, והייתי במצב טיול-תלאביבי-מתגלגל: פה קפה עם חבר חדש-ישן, שם שיחה עם ספק שהפך לחבר, ביקור אצל כמה אמנים, קניתי לי מתנה, קיבלתי מתנה מחבר שהתרגש ממשהו שעשיתי לראשונה.. ועוד.
בינינו, אני צריכה שיהיה לי על מה לכתוב כל שבוע, לא? 🙂 אז אני מוצאת לי סיפורים.
אז הוא ואני נכנסנו לוויכוח.
אתה יודע מה, עזוב “אותו”. בוא ניקח אחריות קצת: אני הכנסתי את עצמי לוויכוח מולו.
אמנם לחצנו ידיים בסוף [אחרי מעל עשור שאני מאמנת, אני יודעת גם “לפוצץ” וגם “לבנות מחדש”]. אבל ויכוחי “מצב” זה דבר כל כך עקר וטיפשי. זה לא שאי פעם מישהו מהצדדים יגיד – “אתה יודע מה? וואלה שכנעת אותי. אני עובר צד”. זה כמו להתווכח על קבוצת כדורגל.
הכל התחיל מזה שהוא החל להשמיע פרשנויות מפה ועד דמשק: מי עשה מה, מי הטמין מה, למה עכשיו, למה זה לא נכון, למה זה כן נכון, איזו חברה זו היתה. למה זה מתוכנן. או לא מתוכנן. ואיזה גרוע זה. ואיזה טוב זה. ואיך זה פוליטי. ואיך זה לא פוליטי. ואיך זה עוזר לחטופים. ואיך זה לא עוזר לחטופים. עוד מלא מלא שלשולי מילים ללא כיסוי.
יושב לו שם.
נפוח ומלא בעצמו.
מדבר בכזו וודאות שיש בה כלום ושום דבר.
רב סרן שמועתי עבד שעות נוספות.
בשלב מסוים שאלתי אותו רק שאלה אחת [שכדאי לך למרקר אותה לעצמך]:
“איך אתה יודע שמה שאתה אומר זו עובדה?”
יוואלי.
תנו למישהו שמלא בעצמו שאלה שמערערת, לרגע, על האמיתות שלו – וקיבלתם השתלחות.
כך יצא שהוא עבר מאוד מהר לכשלים לוגיים של אד-הומינם [מלטינית: argumentum ad hominem – “טיעון לגופו של אדם”. מצב שבו משיבים בכשל לוגי. במקום להציג טיעון אחר שמתייחס לטענה – הצג השני מתחיל להתייחס לאדם שהציג את הטיעון].
תראה,
אם מתחשק לי – אז אני ממש טובה בלהתווכח.
באמת. מאוד מאוד קשה לנצח אותי בוויכוחים.
מספיק להסתכל על אלפי המילים שאני כותבת מדי שבוע.
העניין הוא שכבר כמה שנים טובות שאני לא בשלב המתווכח בחיים שלי. זה לא עושה לי את זה 🙂
בדיוק בגלל זה, בכל מקום שבו גר הוויכוח – אני הולכת.
ודאי שאם מדובר במשהו & מישהו שמאוד חשוב לי, אני אנהל שם שיח מורכב ככל שיהיה. אבל וויכוח לשם ויכוח?! השתגעתי? החיים קצרים. ממש לא בא לי לבזבז את הזמן, האנרגיות והבינה שלי על שטויות מהסוג הזה.
“מילותיו של אדם קצובות לו” – כתב ש”י עגנון בספרו “תהילה”.
תהילה
“זקנה אחת היתה בירושלים, זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם” – כך נפתח סיפורו של ש”י עגנון.
המספר פוגש באישה מבוגרת מאוד, שמרבה בעשיית טוב, ממעיטה במילים ושמה תהילה. הוא נשבה בקסמה, ומבקש שתספר לו אודותיה.
והיא משיבה לו במילים אלו:
“כשהייתי תינוקת, פטפטנית הייתי… היה זקן אחד בשכנותי. אמר לאותם שהיו שמחים על פטפוטי: חבל על תינוקת זו, אם היא מבזבזת על דבריה בילדותה, מה ישתייר לה לזקנתה?… לימים ירדתי לסוף דעתו של הזקן, שלא יוציא אדם בזמן מועט מה שנקצב לו לכל ימי חייו. הרגלתי עצמי לבדוק כל מילה אם צריכה שתיאמר ונהגתי קימוץ בדיבור… ועכשיו שנשתייר לי קומץ מילים אתה מבקש שאוציאן. אם אוציאן אני מקצרת את ימיי”..
+++
אז למה הפעם לא התאפקתי?
בגלל שלא הבנתי מאיפה עזות המצח לדבר בכזה ביטחון כאילו אתה מינימום איזה אל”מ, או בכיר במוסד. כשלמעשה אתה שחקן תיאטרון. וגם את זה אתה לא עושה בכזו הצלחה גדולה.
וכמה פרטים ונתונים הוא זרק שם לאוויר!
בחיי.
מי עשה ומי אמר ומי תכנון.
האזניים שלי בערו.
טוב שהצנזור הראשי לא היה שם 🙂
ממש כמו החליפות חסרות האחריות של כל ה”לשעברים” שרצים ומקשקשים מאולפן לאולפן, כדי להרוויח לעצמם עוד זמן מסך. “פילנתרופים” שמנתחים בשביל איראן וחיזבאללה את הדפאות של מדינת ישראל.
הזיה. לא?
מכיר את צמד המילים שפעם השתמשנו בהן?
“לעניות דעתי”
זהו לא ביטוי “פלצני” או משפטני כלשהו. זה לא כדי להתפלפל על בן-שיחי ולהישמע כאילו אני אוחזת במשלב לשוני גבוה יותר.
זה בשביל לייצר שיח איכותי.
המילה “לעניות” מגיעה משורש ע.נ.י.
בא לאמור: אני “עני” בנושא זה, ידיעותי אינן רבות או מבוססות. אני מבין שאני מוגבל בהבנתי את הנושא, ועדיין חשוב לי להגיד משהו בהקשר אליו.
לדעת שאני לא יודע הכל – זהו אומץ.
פעם, בעיקר לפני עידן הרשתות החברתיות, ידענו שהדיעה שלנו זו בסה”כ דיעה. ושדיעה היא [עוד] אפשרות.
אחת הבעיות הקשות ביותר בעידן ההקצנה של הסושיאל – היא שכיום דיעה נתפסת כ”עובדה” וכ”אמת”. ולא סתם כ”אמת”, אלא כ”אמת מוחלטת”.
+++
וַיִּדֹּום אַהֲרֹן
כשמשה רבנו מנחם את אחיו, אהרון הכהן, על מות שני בניו: נדב ואביהו – התגובה של אהרון זו דממה.
“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן”.
זוהי לא שתיקה פאסיבית או שתיקה של עצב. זוהי שתיקה אסטרטגית, שתיקה מקבלת. שתיקה פעילה.
או כמו שאני מגדירה אותה בקליניקה שלי: שתיקה רדיקלית. או הקשבה רדיקלית. שאין מתנה גדולה ממנה בעולם הלחוץ והמשוגע שלנו.
+++
אני תוהה בלבי.. [בפרט בשנה האחרונה] מה קרה ליכולת שלנו לשתוק?
פשוט לשתוק.
מבלי לספר לכוווווללללם כמה שלנו גדול יותר. ומה עשינו. ואיך…
בלי ציניות ובדיחות על כל מבצע.
פשוט להתנהל יותר באחריות.
כל אחד ואחת מאתנו.
+++
כמובן שהשאלה האחת ששאלתי את הבחור זיכתה אותי בהמון מחמאות 🙂
“איך אתה יודע שמה שאתה אומר זו עובדה?”
גיליתי תוך דקותיים: מי אני, למי אני מצביעה, במה אני עוסקת, מה אני חושבת ועוד. היה מרתק המחקר האנתרופולוגי התל-אביבי הזה שלי..
אי-אז
כשהדרכתי בכנסת ובבית המשפט העליון, אחד הדברים שנהגתי לעשות היה לייצג את העמדה הנגדית לעמדה השלטת של הקבוצה.
לא משנה איזו קבוצה עמדה מולי, מאיזה מקום גיאוגרפי, או מאיזה מצב סוציו-אקונומי. תמיד ייצגתי את הצד השני בכבוד. גם אם ממש, אבל ממש, לא חשבתי בצורה הזו.
ולמה?
כדי לאפשר לאנשים לחשוב. וכמה שיותר ללא מגבלות.
ולא, איני מסכימה עם המשפט המסוכן: “אינני מסכים עם דעתך אבל אלחם עד מוות על זכותך להביע אותה”. משפט שהביא עלינו את הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל בעולם והלגיטימציה למעשי הטבח של חמאס יימחשמם. אבל זה לדיון אחר.
זה מאוד פשוט [וכלי מאוד אסטרטגי לבכירים שנמצאים כאן]:
כשנדע פחות להשמיע את עצמנו – נדע יותר. בגלל שאת מה שאנחנו יודעים – הרי אנחנו כבר יודעים.
דיברתי על זה באחד מלייבשישי שקיימתי לקהילה שלי: היכולת שלנו להבין את הצורה שבה הצד השני חושב ופועל – מעניקה לנו יתרון יחסי ויכולת לנהל משא ומתן מדויק יותר.
אגב, לייבשישי הבא מתקיים בשישי הבא 27.9 – אז שים עין כדי שלא תפספס את ההרשמה.
תראה אותך
כמה יפה לך לשתוק.
“לשתוק” כפעולה אקטיבית-חוקרת – זה לא רק באולפנים, או בדיוני סרק.
לשתוק זה גם להפסיק לעשות שוב ושוב. ושוב. מאותו הדבר – ולצפות שנקבל תוצאה שונה.
לשתוק זה גם לעצור את הרוטינה שאנחנו רגילים בה.
לשתוק זה להיות אמיץ
להרים אמברקס
ולחשוב.
אחרת.
בלי לנסות ולהתאמץ להוכיח ש”אני יודע”.
בגלל שדווקא מי שיודע – לא מתאמץ להוכיח את זה 🙂
לעצור ולהגיד:
לא.
לא נגדיל את המחזור השנה.
לא.
לא נשקיע בשיווק השנה.
לא.
לא נשאיר את העובדים הללו בחברה.
לא.
לא נפתח נתח שוק חדש.
לא.
לא ניכנס לעסקה הזו.
לא.
אני לא יודע.
אם נסכים לשתות מיץ אומץ, נשתוק, נחשוב, נקשיב ונעשה אחרת – נקבל בעוד שנה מהיום תוצאה אחרת.
ונכון,
יכול להיות שיהיו פונקציות שיחשבו שעצירה/השתיקה שלנו היא הזויה. או מפחידה. או שזה לא אחראי.
אבל לדרוך במקום
זה לא אחראי באותה המידה. לא?
ושבו בנים ובנות לגבולם.
הלה אשר
אשת הסוד של הבכירים
נ.ב
1.
פרקים חדשים בפודקאסט שלי: סודות של בכירים [סש”ב], עכשיו באוויר! לחץ כאן להאזנה.
2.
כדאי שלא תפספס את הניוזלטר הכי חם בסביבה – עם תוכן חדש ומרתק כל שבוע. פה אתה נרשם בחינם:
https://uplus.co.il/lp/newsletter/
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים
