- כיצד היית פועל לו הייתי מחזירה אותך 20 שנים אחורה, כאשר אין לך WAZE בלחיצת כפתור, אין GPS, המפה היחידה שיש לך דהויה וטעית בדרכך במדבר?
- כמה אפשרויות נפתחות בפניך כאשר אתה מעדכן את המפות שלך?
- האם אתה חייב לקבל את המקומות אליהם הגעת בחיים כאל עובדה מוגמרת, או שיש לך אפשרות להגיע למקומות חדשים ונכונים לך יותר?
- מטרתו של מאמר זה היא להראות לך שלכל אחד [גם לך] יש את הכלים הנדרשים בתוכו, כדי לפתח נקודת מבט שמרחיבה את אפשרויות הבחירה בחיים.
חנוכה 2002, אני צעירה ובוגרת תנועות-נוער, עם רזומה של עשרות טיולים בארץ הכוללים פקלאות על הגב ולינת שטח בשקי שינה.
אני מובילה מסע לחניכי כיתות ז’-ט’ בהרי אילת ובמסע הזה משתתפים כ-100 חניכים ומדריכים.
יש לי את כל האישורים הנדרשים ואת המסע מלווים חובשים ומלווי נשק כפי שהחוק דורש. ויש לי גם צוות נפלא במסע הזה, לכל שכבת גיל יש שני מדריכים.
כחודש לפני שיצאתי עם החניכים – ערכתי יחד עם שני מדריכים מהצוות שלי ‘טיול הכנה’ רגלי, כדי להכיר וללמוד את השטח ויש לי גם מפה ומצפן [תזכורת: אנחנו ב-2002, עדיין אין לנו סלולריים עם מפות בכף היד].
הכל מתנהל נפלא, החניכים עם מוראל גבוה, המדריכים הכינו צ’ופרים והפעלות חינוכיות מראש ואני נהנית מהדרך וגאה בצוותי ההדרכה שלי.
בשלב מסוים, אני שמה לב שסימני הדרך של השביל מתפצלים לכמה מסלולים. ואני, לא זכרתי במדויק לאיזה כיוון פונים ועם איזה צבע מסלול אנחנו ממשיכים ללכת. גם לא מצאתי במפה את הסימון הנכון… אני אמנם עם מפת סימון השבילים הנכונה, אך בכמה מנקודות הקיפול של המפה, יש מקטעי דרך דהויים.
לאחר התייעצות קצרה עם שני המדריכים שעברו איתי את טיול ההכנה, בחרנו ללכת בכיוון מסוים וכעבור 20 דקות מצאנו את עצמנו מורידים 100 חניכים דרך ירידה מסולעת, תלולה יחסית, שהיתה מאתגרת [ואפילו קשה] ביחס למה שזכרתי.
ואיזו מגויסות נפלאה של כולם: רגל פה, רגל שם, יד של אחד המדריכים הופכת לסולם, הצוות דואג להוריד חניך-חניך בזהירות. ואחרי כשעה – כל החניכים והצוותים מתנשפים ועייפים למטה.
תוך כדי ‘מבצע הירידה מטה’ אני כבר מבינה שזה לא הכיוון…
זה לא המסלול שזכרתי, זה לא היה המסלול מהמפה.
זה היה מסלול נפלא אחר – אבל זה לא המסלול שלי.
לא למסלול הזה פיללתי…
הלב שלי פועם בחוזקה, הטלפון הנייד שהיה לי אז [מכשיר מנגו שחור וענק] בכלל ללא קליטה בתוך הוואדי ואני מבינה שאני עם 100 חניכים במסלול לא נכון.
והמפה שלי? היא מפה נהדרת, עדכנית לשנת 2002, אבל- המפה לא באמת עוזרת לי להבין היכן אני נמצאת וכיצד אני מתקדמת. כי מה שאני רואה אל מול העיניים, זה לא מה שרואים גם במפה העדכנית ביותר.
אני רואה כל מני סימוני שבילים והרים במפה, אבל אני לא מוצאת את הנקודה שאני נמצאת בה על המפה. וגם אם אני חושבת שאני מוצאת את נקודת הציון שאנחנו נמצאים בה, אין בנקודה הזו על המפה יותר מדי סימנים שמסייעים לי להבין היכן אני ולאן אני ממשיכה.
תחושת האחריות מנצחת ואני שומרת על קור רוח, מודיעה לצוות ההדרכה שלי שיש שינוי קל בתוכנית ומכריזה “מכיוון שהירידה היתה מאתגרת – אנחנו עושים הפסקת ארוחת צהריים כעת ונחים כשעה”.
הטלפון שלי ממשיך לסרב למצוא קליטה ואני ממנה במקומי מדריך אחראי, לוקחת איתי את אחד מהמדריכים, מסבירה לו במהירות את המצב ואנחנו מתחילים לטפס את כל הירידה התלולה והמסולעת – בחזרה למעלה.
אגלי הזיעה שנוטפים ממני הם תוצר של חום ושל לחץ, הלב שלי פועם בחוזקה. ויש לי כמה תקוות בלב באותם הרגעים שאני מטפסת למעלה:
- שכולנו מסיימים את המסלול בשלום ובאור יום.
- שצוות ההדרכה והחניכים שלי ימשיכו להיות רגועים ויבינו שהכל בשליטה.
- למצוא עמדה שבה אפשר לקלוט עם הסלולר ולהתקשר לרכז השטח.
- למצוא מטייל עם מפה אחרת שיוכל להסביר לי מחדש את המסלול.
עדכניות המפות שלנו היא קריטית בעולם מתקדם
אתה בטח חושב לעצמך: איזה מזל שאנחנו חיים בעידן מתקדם בו הכל נמצא בלחיצת כפתור – החל ממפות OFF-LINE ועד ללחצני חיוג לסיוע במצבי מצוקה.
ואתה גם צודק.
כי לו היתה לי מפה עדכנית, או שהייתי נעזרת במישהו עם מפה עדכנית משלו הרי שלא הייתי טועה בדרך ולא הייתי מורידה 100 חניכים בירידה תלולה וקשה. ואם הייתי טועה, לפחות היה לי במי להיעזר…
אנחנו חיים כיום בעידן של שפע, של מפות עדכניות עד רמת הנ.צ, בעולם של WAZE, GPS, אפליקציות וחיבורים לאנטנות. וכמה נפלא זה לחיות בעולם מתקדם!
אתה בטח לא רוצה לדמיין, מה היה קורה לו היינו נשארים אי-שם 17 שנים אחורה? בעולם של מפות סימון שבילים שמצולמות בצילומי מכונת צילום..?!
אתה בטח כבר יודע, שככל שהעולם מתקדם – עדכניות המפות משתלמת לנו בהחלט:
- מפה עדכנית מובילה אותנו בבטחה ומהירות אל היעד שלנו.
- מפה עדכנית מספרת לנו במהירות שאנחנו נמצאים במקום שאליו לא כיוונו להגיע.
- מפה עדכנית יודעת לחשב מסלול מחדש.
כמו בשטח – כך גם בחיים
מכל דבר שראיתי, שמעתי, מיששתי, הרגשתי, הרחתי או טעמתי במהלך החיים – נוצרה לי מחשבה כלשהי. ואוסף המחשבות הללו הן למעשה “המפה שלי”.
המציאות שאני חושבת שהיא המציאות – היא לעולם תוצאה של תפיסות עולם, פרשנויות, דרך חיים, החינוך שקיבלתי, המשפחה שגדלתי לתוכה, בתי הספר שלמדתי בהם, חוויות שחוויתי ועוד…
מכל מאורע כזה בחיי – הסקתי איזו מסקנה, נטמעה בי איזו אמונה, נזרע בי זרע של מחשבה מסוימת שהוביל אותי לפעול בצורה מסוימת.
המפה שלי היא איננה ‘טובה’ ואיננה ‘לא טובה’ – היא פשוט המפה שלי 🙂 המפה שאני מכירה ואיתה אני פועלת ומנווטת ביום-יום.
וכמו שאנחנו מוצאים הבדלים בין מפת סימון השבילים שיש לנו ביד לבין מה שאנחנו רואים במציאות, אל מול העיניים שלנו – כך גם המפה האישית שלי, שאני פועלת על פיה, היא למעשה לא כל מה שקורה באמת-באמת בשטח.
“המפה אינה השטח”
“המפה אינה השטח” היא הנחת יסוד שבחרתי לקבל על עצמי כתפיסת החיים שלי.
זוהי הנחת היסוד הראשונה בשיטת ה-NLP שמאפשרת אסטרטגיית פעולה של שינויים מהירים בחייך.
ההבנה שלי כי הרבה פעמים נהגתי על פי מפות ישנות ולא עדכניות [‘כי ככה התרגלתי לחשוב או לפעול’], או שהמפה שלי לא מראה את התמונה במלואה [זאת על אף שנדמה לי שאני כן רואה את הכל] – גורמת לי לעדכן את המפות שלי מחדש ולהתאים את עצמי אל המציאות הרצויה לי.
תארו לעצמכם שהיינו ממשיכים לפעול באמצעות מפות ישנות, מאי-שם לפני 17 שנים?
ואיזה עולם ארכאי-מיושן היה לנו, לו המפות שלנו לא היו מתעדכנות..
לעתים אתה מגלה שאתה במקום בו אתה לא רוצה להיות..
אולי אני לא במקום שאני רוצה להיות מבחינת איכות התקשורת שלי עם הסביבה?
אולי לקחתי פניה לא נכונה בהקשר של הזוגיות בחיי?
ואולי אני בקריירה שבה אני מרגיש שאני מטפס על סלעים גבוהים וקשים מדי?
אני מזמינה אותך להזכיר לעצמך שהמציאות כפי שניצבת מולך היא תוצאה ישירה של המפה שלך.
אולי אתה מחזיק את המפה הפוך? 😉
אולי אם תיקח לרגע כמה צעדים אחורה, אתה תמצא מישהו שיכול לסייע לך להביט יחד על מפה אחרת?
ואולי המפה החדשה שתפגוש תהיה עדכנית יותר מהמפה שלך ותראה לך נקודות שלא הכרת או מצאת עד היום?
היכולת שלנו לחשב מסלול מחדש – מותנית ביכולת שלנו לפתוח את עצמנו לכך שקיימות אפשרויות נוספות
הפרקטיות של הנחת היסוד “המפה אינה השטח” היא בהבנה ובהפנמה של הבנה זו.
מכיוון שברגע שאנחנו מבינים את המשמעות של עדכניות המפות- נפתחות לנו אינספור אפשרויות חדשות ונפתחת בפנינו אפשרות הבחירה.
האפשרות הזו: לפרש אחרת את מה שאנחנו רואים, שומעים ומרגישים, לנתח אחרת, להבין אחרת ולהרגיש אחרת – מאפשרת לנו המון חופש!
החופש הזה מאפשר לנו לעדכן את אפליקציית המפות שלנו באופן יום-יומי ומתוך כך אף להתנהג ולפעול אחרת.
גם אם אנחנו מבינים, במודעות של בדיעבד, שהתנהלנו מתוך מפת עולם ישנה והגיע הזמן לעדכן אותה – הרי שכבר התקדמנו עוד צעד קדימה!
החופש של ההתנהגויות והפעולות החדשות שלנו מאפשר לנו תקשורת בינאישית איכותית יותר, וויתור על צדקנות מיותרת, כניסה לנעליו של האחר והסתכלות מפריזמה אחרת על כל מה שקורה סביבי.
לחשב מסלול מחדש
ומה קרה עם החניכים שלי שנשארו בשטח?
המדריך שלקחתי לעזרי ואני הגענו למעלה, לשביל הראשי, מזיעים ולחוצים.
מיד התחלנו לרוץ חזרה לכיוון ממנו באנו… אנחנו רצים ורצים, אני מתנשפת וכואב לי. כואב לי כבר בצד המותן, דקירות של לחץ ושל ריצה מהירה דרך סלעים.
כעבור כמה דקות ארוכות של ריצה (שנדמו לי כמו נצח) – אני מוצאת מרכזת סניף אחר, עם מפה קצת יותר טובה משלי (ואולי גם עם זיכרון קצת יותר טוב משלי לגבי הדרך) והיא מנחה אותי בכיוון הנכון.
אנחת רווחה נשמעת ממני ואנחנו מתחילים לרוץ חזרה לכיוון החניכים והצוות שנמצאים במורד הוואדי.
הוא ואני יורדים את הירידה התלולה והמסולעת, רעבים, עייפים, מיוזעים ונרגשים מכך שמצאנו פתרון.. רב הקבוצות כבר סיימו לאכול את ארוחת הצהריים שלהם והצוותים מחכים להנחיה שלי לתזוזה.
אני מכנסת לישיבת צוות את כל צוות ההדרכה שלי ומודיעה בצורה רגועה [מאין גייסתי את כל כוחות הרוגע והביטחון שהיו לי באותם הרגעים?] שאנחנו מסיימים את הפסקת הצהריים בעוד 10 דקות ועולים מעלה כדי להמשיך במסלול.
“מה??!!”
“אני לא מאמינה! הלה – את עובדת עלינו?!”
“מה זה השטויות האלה?”
“את רוצה להגיד לי שירדנו את כל הירידה הזו ועכשיו אנחנו עולים למעלה?!”
“בשביל מה הורדת אותנו למטה דווקא בדרך הקשה הזאת??”
הבטתי בחזרה במבטים התמוהים והמאוכזבים של הצוות שלי, שלא מבינים מדוע מלכתחילה ירדנו למטה, ועניתי: “פשוט ירדנו לאכול ולנוח כדי לא לייצר פקק להולכים בשביל”.
למזלי הרב, לפני השקיעה, ארבעת סעיפי תקוות לבי התקיימו במלואם:
- כולנו סיימנו את המסלול בשלום ובאור יום.
- צוות ההדרכה והחניכים שלי היו רגועים ומבחינתם הכל היה בשליטה, מבלי לדעת מה מתחולל אצלי בלב.. [יתכן שחלקם יגלו לראשונה, ברגע זה, את סיבת הירידה המוזרה והמאתגרת “רק” בשביל לאכול ארוחת צהריים].
- מצאתי עמדה עם קליטה שממנה התקשרתי לרכז השטח [בעיקר לבכות ולשתף אותו בנס הגדול שחוויתי].
- מצאתי מישהי עם מפה טובה משלי שהובילה אותי בשלום בשטח לכיוון שרציתי להגיע אליו מלכתחילה.
באותה השבת כבר בירכתי את “ברכת הגומל” על הנס הגדול שנעשה לי. ועד היום אני מוצאת את עצמי מהרהרת מדי פעם בשאלה: מה היה קורה לו לא הייתי מחשבת מסלול מחדש באמצעות המפה האחרת?!
אז איך אני מעדכן את המפות שלי?
אני מזמינה אותך להביא את תובנה חשובה זו לידי ביטוי בחייך;
האם אתה בוחר להזכיר לעצמך כל יום, לפני השינה, את הנחת היסוד: “המפה אינה השטח”? או שאולי תבחר לקחת מחברת ולכתוב לעצמך מקרה שפעלת בו בצורה מסוימת במהלך היום וכיצד ניתן היה לפעול בו אחרת לאור תובנת “המפה אינה השטח”?
כל דבר שתבחר לעשות כדי להטמיע את הנחת יסוד זו – יוביל אותך להרחבת אפשרויות הפעולה בחייך. וכפי שאתה כבר יודע – הרחבת הגמישות המחשבתית מרחיבה גם את אפשרויות הפעולה בחייך.
אני כבר מתרגשת לשמוע ולקרוא על השינויים שהטמעת הנחת יסוד זו חוללה בחייך. נפלא, לא?
הלה אשר
Mental & Business Coaching | Executive Mentoring | Certified Trainer & Master of NLP | Business Consultant
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים
