והיום – אני כותבת לך קצת אחרת.
מאמר שנבע מתוך הלב שלי, ואני מקווה שיכנס היישר לתוך החדר, החשוב ביותר, שיש לך בתוך הלב.
בסופו, אתה תמצא שאלות שכל בכיר שנמצא בעמדת מפתח – חייב לשאול את עצמו. דווקא עכשיו.
למה דווקא עכשיו?
תראה משהו מעניין: זוכר שאנחנו בימי פורים?
מרדכי היהודי, דודה של אסתר המלכה – זו שנקרא את המגילה שלה השבוע. אמר לה כשהיא התלבטה אם לגשת למלך אחשוורוש או לא, משפט חשוב שכל בכיר צריך לשאול את עצמו.
וכך הוא אמר לה:
“ומי יודע, אם לעת כזאת הגעת למלכות!”
משמע:
אם הגעת לתפקיד הבכיר שלך, כנראה שיש סיבה. ואולי דווקא בגלל המצב שיש בחוץ – הגיע הזמן להשתמש בו – בתפקיד הזה שלך, בחכמה, באחריות ובתבונה.
ועכשיו קח לך 5 דקות של נחת
כי אני הולכת לספר לך כמה סיפורים אמיתיים.
כולם מהשבוע האחרון. כולם חשובים.
יאללה, שנצלול פנימה?
+++
יש לי חבר, שמו יהודה גזבר.
הוא מרצה וסופר ומלמד כתיבה.
וגם כתיבה שיווקית.
והוא כותב בעיתון
ובעוד כל מני.
והוא אדם חשוב מאוד.
מאלה שכל פוסט שלהם צובר אלפי לייקים תוך דקות.
אבל עבורי הוא פשוט יהודה, חבר טוב שלי. שנים.
האמת היא שאין לי מושג איך נהיינו חברים כל כך טובים. זה פשוט קרה, לפני 15 שנים.
אפילו היינו אמורים להיפגש השבוע כי הוא הציע לי איזה שת”פ.
אבל הפגישה שלנו התבטלה.
בגלל שהשבוע נרצחו ליהודה שני בני דודיו המתוקים.
יגל והלל יניב.
הי”ד.
והוא כותב ובוכה.
ואני קוראת אותו ובוכה.
וכותבת לו בווצאפ.
והוא שולח לי לב שבור.
ואני בחזרה.
וכך נראית חלק מהתכתבות הווצאפ שלנו השבוע:
לב שבור
לב
לב עם תחבושות
ובין לבין, בפייסבוק ובעל פה ובעוד כל מני קירות..
יש גם מילים שלא יכולות לנחם את הצער והכאב הגדול.
אולי רק מלמעלה.
יש לי מתאמנת אהובה.
שחגגה יומולדת 51 בשבת וקיבלה ממני הזמנה לפינוק.
כי פינוקית אנוכי.
אז אתמול
ישבתי עם מתאמנת אהובה שלי, במסעדה האהובה עלי במדינת תל אביב.
בעצם, זו המסעדה האהובה עלי במדינת ישראל.
#מבטיחה.
היא התעקשה לחלוק
ואני התעקשתי שזו מתנה.
ואמרתי לה:
“אהובה – שפע זה לדעת גם לקבל, בואי בשלום ותתכונני ליהנות”.
והיא התרצתה.
כשהיא התלבטה בין מנה למנה – הזמנתי את שתיהן.
וגם קניתי לה מתנה, אבל כזו עם משמעות וקריצה, כמו שאני אוהבת לעשות עם מי שאני אוהבת.
וכתבתי לה ברכה עם מילים שיוצאות מהלב, וגורמות לאדם שקורא אותן לקום, לקפוץ עליך ולחבק אותך חיבוק דובי באמצע מסעדה “פנסי-שמנסי”.
והיה שם אוכל טעים ומנחם ואנין.
והרבה “וואוו” יצא שם בין ביס לביס.
ומסתבר שאכן יש קיבה נפרדת לקינוח.
שניים.
אחד על חשבון הבית.
כי ככה זה במסעדה הכי טובה בארץ.
+
היא בתהליך ליווי שלי כבר שנתיים..
אולי יותר.
מי סופר.
עד היום אנחנו משועשעות מהשתלשלות העניינים:
כשהיא הגיעה, בהמלצה של מתאמן אחר – לא סימנתי בשום דרך שהיא לקוחה רלוונטית עבורי. אבל כן נתתי שירות טוב, כמו שאני עושה תמיד.
ושילחתי אותה לדרכה.
ואז, באופן מפתיע, היא התקשרה אחרי שבועיים וביקשה לדעת מה ההשקעה בתהליך ליווי איתי.
זרקתי לה מספר כלשהו של ריטיינר חודשי. קצת פחות ממה שאני לוקחת. כי היה לי ברור שממילא זה מופרך עבורה, ושהיא תגיד לי לא.
אבל
החנטרישית אמרה לי:
“יאללה. אני איתך. יוצאות לדרך!”.
מאז, שנתיים היא איתי, הקרציה האהובה הזו.
והיא עושה חיל.
והאהובה הזו ואני-
חלוקות בהרבה מהסוגיות שנמצאות לאחרונה בכותרות.
אבל אנחנו אוהבות ומעריכות בלב.
והלב מנצח.
ואתמול במסעדה דיברנו על דא ועל הא..
על עסקים, על גברים (ברור!), על הכלכלה העולמית, ועל סרט בנטפליקס שהתברר כמציאות של רכבות שמתרסקות זו אל זו.
והיא ניצלה הזדמנות לסשן “הכי את המומחית” ושלפה מהסמארטפון רשימת נושאים ושאלות שהיא הכינה מבעוד מועד.
וכך יצא
שארוחה שתוכננה בין 16:30 ל18:00..
הגיעה עד 20:00.
היא הספיקה לבטל את הספינינג של 19:00. בזמן.
ואלעד, אחד מהבעלים של המסעדה, שאני מאוד אוהבת – צחק עלי כשהוא חזר ממקלחת בבית, ושאל אם אני משלמת להם גם ארנונה 🙂
ובסופ”ש עליתי צפונה-צפונה-צפונה
לנחם חבר אהוב: יניב. שאביו נפטר בפתאומיות.
וכשיצאנו מהבית שלהם, והם הביאו לנו שקית עם לימונים מהעץ של אבא – הוא אמר לי אחרי חיבוק ארוך, של יותר מ20 שניות:
יש פה מסלול מקסים למטה, 5 ק”מ של טבע. צאי לטייל.
ועוד חיבוק.
ועוד.
אז יצאנו
לטייל…
+++
בשנה האחרונה טיילתי המון, אבל לא בארץ. עד שאחותי צחקה עלי שאני “חוזרת הביתה כדי להחזיר כביסה”..
אז הקשבתי ליניב, כי אני סומכת עליו ועל דעתו. ויצאתי לטייל.
למה לא בעצם? הרי יש לנו ארץ נהדרת!
ועליתי לכל מני מצפים
ושטפתי את גופי באמבטיית שמש
ושזפתי את עיני בנופים המוריקים.
ובכל יום הוספתי עוד יום, לטיול היפה והלא מתוכנן הזה.
ופתאום נזכרתי שה”צפון הרחוק שלנו” הוא בסה”כ שעתיים מהמרכז.
כולה שעתיים מחסימות כבישים באיילון. כולה שעתיים מפיגוע בשומרון.
+
ובאחד מהמצפים היפים שטיילתי בהם.
הכרתי אחמד.
אחמד הוא דרוזי בן למעלה מ70.
אלוהים שלנו ושלהם שישמור עליו.
איזה אדם.
התאהבתי!!!
ואחמד הזמין, בחיוך, כל אדם שירד מהמצפה
להגיע ולטעום דבש.
ואיחל לכל אחד ואחת יום נפלא.
כשראיתי אותו מחלון הרכב, עוד מהרגע שחיפשנו חניה, ידעתי שלאדם הזה אני ניגשת. ויהי מה.
ואחמד, שקלט את החיוך שלי – קם אלי.
לחץ את ידי.
והזמין אותי לטעום.
אז טעמתי 😉
טחינה וענבים
ודבש מתוק
וטחינה ודובדבנים
ולאבנה עם שמן תירס – “כדי שהכדורים לא יתפצפצו” הוא הסביר.
והקשבתי לסיפוריו על הבוס שלו.
אשתו 🙂
ויש לו תואר מהנדס, מהאוניברסיטה בסוריה.
והקשבתי וחייכתי וחיבקתי אותו חיבוק אוהב.
וקניתי, בטח שקניתי!
“אבל את הזעתר, בינתי, זה במתנה ממני על החיוך שלך” – אמר ודחף לי קופסת זעתר לשקית.
+++
וביום שלישי, אחרי ארבעה ימים לא מתוכננים בגולן, ירדתי היישר ליום כייף בתל אביב, אהובתי.
יום כייף כולל בין היתר:
דיקור סיני, לק ועוד שלל דברים כייפים שאני אוהבת להתפנק בהם ושמורים לי בלו”ז כקבועים.
פינוקי אמרנו, לא?
אז פינוקי לא רק אוהבת לפנק
היא גם אוהבת להתפנק.
ובזמן שסטפני ציירה את ציפורני ידי באומנות-
חשבתי לעצמי..:
“וואוו. איזו אישה מרשימה!”
וסטפני?
היא בכלל מקולומביה..
מכפר קטן פיצפוני.
לא מופיע במפות גוגל.
אין בו חשמל
ושירותים יש רק משותפים – בחוץ.
ופעם-פעם, היה לה בגוף קוקטייל של סמים קשים.
הכי קשים שיש.
וסיפור חיים קשה.
מהאלה שרואים בסרטים. ובוכים.
והמח מסרב להאמין שיש דבר כזה במציאות.
אבל היא?
היא ניקתה את עצמה.
ובנתה את עצמה.
וקמה מהעוני ומהקושי כמו עוף החול
והחליטה שסיפור חייה יהיה אחר.
ויהי מה!
והיא הגיעה לישראל, בעקבות כוח הנחישות וכח האהבה.
אהבה שהפכה לנכזבת.
ולימדה את עצמה עברית.
והלכה ללמוד מקצוע.
והתמקצעה בו. עוד ועוד.
והיא מפלסת לעצמה דרך, למרות כל הקשיים של ויזות עבודה.. ועוד שאר מריעין בישין שמעולם לא הייתי יודעת על קיומם אם לא היתה לי סטפני בחיים.
ולמרות שכדי להגיע לסטפני אני צריכה להיפרד מיותר מזומנים בארנק. וגם לנסוע אליה שעה פלוס. אני שומרת לאישה האהובה הזו אמונים כבר מעל 4 שנים.
והיא רשומה לי בסמארטפון “סטפני מי אמור”.
והיא חברה שלי.
יש לי חברה טובה, מקולומביה. היא זו שמכירה לי שירים עדכניים בעברית ומסיבות שוות בתל אביב. ובכל רבעון היא צריכה לחדש את ויזת העבודה.
והיא ההשראה שלי לנחישות ולעוצמה.
ויש לי חבר, ארז.
שלא מזמן התראינו בחתונה.
ואחרי החיבוק והנשיקה
סבתא שלי רמזה לנו, לא באמת ברמיזה:
“נווו?! מה זה! לא ראיתי אהבה כזו!”
אבל סבתא פספסה שארז גיי 😉
ארז
אמן מוכשר
עושה טקסטיל למלונות הכי-הכי נחשבים בארץ. סיקס סנסס ושות’.
והוא מציג בתערוכות נחשבות בעולם את היצירות שלו. חלקן נעשות בטכניקות מיוחדות בים המלח.
וארז הגיע לארץ במיוחד,
כדי לצעוק את משנתו ברחובות תל אביב מצאת החמה.
+++
ויש לי אמא, מתוקה ומהממת וחכמה.
אמא איריס.
שלפני 4 שנים מדינת ישראל זכתה והכריזה עליה שהיא שייכת ל”מורי המאה”. 100 אנשי החינוך המובילים בישראל.
כל מה ששלי – שלה ובזכותה הוא.
ואמא המתוקה שלי-
יצאה ברביעי ב5 בבוקר מהבית עם הנהג הצמוד [אבא, כמובן] – כדי להגיע בזמן למבחן האחרון שלה בתואר השני בחינוך.
אמא ואבא יצאו בחמש בבוקר
כי ארז האהוב, השכים קום כדי לחסום להם את הכביש.
וכשאמא אירס סיימה את המבחן, האחרון בתואר השני,
היא ואבוש שלי שלחו לנו וידאו בווצאפ המשפחתי של שבט אשר.
כשהם יושבים על ספסל נדנדה מעץ. מחוייכים מאוזן לאוזן. שהם עשו את זה 🙂 ביחד.
ומה ששלה – שלו.
אבא המתוק שלי.
והאמת היא שהשבוע
הדי מטורלל הזה
הפגיש אותי עם הרבה מקשת הרגשות שעל הסקאלה:
וכעסתי. מאוד.
וזעמתי. מאוד.
ובכיתי. מאוד.
וצחקתי. מאוד.
והייתי בפייסבוק – יותר משצריך.
והייתי באינסטגרם – יותר משצריך.
ונכנסתי לקרוא באתר 0404 ואז באתר הארץ – וככה, בין הידיעות של שני הקצוות הללו – השוויתי והבנתי מה קורה במציאות.
והייתי במיינדפולנס.
ותרגלתי מלא מלא מדיטציות.
המון.
לא מספיק.
+
השבוע הזה
גרם לי בעיקר
לעצור לרגע..
לעלות רגע למרפסת
להתרחק מהמשחק
ולחשוב.
ממש כמו שאני מלמדת את הבכירים שלי:
יש רגעים בהם אסור לך להיות במשחק –
אתה צריך לעלות למרפסת.
להסתכל על המשחק.
ולחשוב אסטרטגית.
זה לא משפט שלי.
זה משפט של פרופסור מהרווארד.
+
וכך בין
שינה ביורט צפוני
קסם של שקט מול נופי כנרת
ביס מהפטיסרי המטריף שגיליתי בצפון
כוס יין של יקב פלטר
ונתח משובח של בקר בגידול פרטי
כתבתי עם עצמי כתיבה אינטואיטיבית
במחברת החזון שלי.
ושאלתי את עצמי:
הלה אהובה שלי
מי את?
מה את מרגישה?
מה את חושבת?
מה התפקיד שלך עכשיו?
דווקא עכשיו בימים אלה?
איך ההנהגה שלך תבוא לידי ביטוי?
מול המשפחה, מול המתאמנים, מול הספקים, מול הקהילה שלך?
איזה אור את רוצה להיות בעולם שלך?
ואיך את הולכת לעשות את זה?
+++
לפני שבועיים שאלתי אותך שאלה חשובה.
וכך שאלתי אותך:
אילו היתה לך מעכשיו ועד סוף החיים – שאלה אחת בלבד שאתה יכול לשאול את עצמך. מה היתה השאלה הזו?
קיבלתי עשרות תגובות חזרה עם שאלות מדהימות ומרגשות.
הרבה מאלה שהשיבו לי,
הסתקרנו לדעת מה השאלה שלי.
אז אני חושפת בפניך את השאלה שלי.
זו השאלה שאני שואלת את עצמי כל בוקר מחדש:
איך אני הולכת להפוך *היום* את העולם, ליותר טוב מאיך שקיבלתי אותו?
והנה
ככה אני עושה את זה:
כותבת לך, את המאמר, מהלב.
קח מכאן צידה לדרך
ולך תהיה אור גדול לקהילה שלך.
שבת של שלום
וזכור
שבאמת יש לנו ארץ נהדרת.
לא בבדיחותא, לא בציניות, לא בתכנית טמבלויזיה שיורדת על כולם.
באמת. באמת.
יש לנו ארץ נהדרת.
ואם כבר כתבת לי פעם, אתה יודע שאני קוראת ומגיבה להכל.
אוהבת,
הלה
אשת הסוד של הבכירים
נ.ב
1.
פרקים חדשים בפודקאסט שלי: סודות של בכירים [סש”ב], עכשיו באוויר! לחץ כאן להאזנה.
2.
פתחתי קבוצת ווצאפ, שקטה, למאזיני הפודקאסט. בקבוצה אני מעלה את התהליך מאחורי הקלעים, מעדכנת בפרקים החדשים ובהמשך יהיו פעילויות ייחודיות למאזיני הפודקאסט.
3.
אם אתה בכיר שנמצא בעמדת מפתח, ואתה חושב שהגיע הזמן שלא תישא את האלונקה הזו לבד – יש לי עבורך שיחה סודית במתנה.
4.
יש לי גם מדריך במתנה עבורך- מדריך להפחתת סטרס לבכירים ופה אתה מקבל אותו. ויש גם בונוס למי שמוריד את המדריך.
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים
