מותר לך לצחוק עלי :)

האישה המבוגרת והחביבה שבתמונה?
חשבתי שהיא עומדת לרצוח אותי.
באמת 🙂

אנחנו חוזרים אחורה 7 שנים. ליוני 2019. ואני בהפלגת פלוטילת 3 יאכטות לפיורדים בנורבגיה.

כל מסע היאכטות הזה הרגיש לי מהרגע הראשון כמו המירוץ למיליון. כי הוא התחיל בכך שלא היינו מחוברים ללוח החגים המקומי…

הגענו לפני חג שלהם, שהיה בסמיכות לשישי-שבת.

בנורבגיה החוקים לגבי ימי מנוחה מחמירים ביותר. בחגים לאומיים ודתיים, כל חנויות המכולת, סופרמרקטים, מסעדות, קניונים ורשתות שיווק – חייבים להישאר סגורים. לחלוטין.

המשמעות היתה 3 ימים בהם הכל סגור.

אנחנו, שבנינו על התארגנות מצרכים בבוקר שלמחרת. ובנינו על מסעדה פעם ביום, בכל אחת מתחנות העגינה – הבנו שזה לא יקרה.

קיבלנו את היאכטות בערך בשעה 18:00. ועד השעה 19:00, שעת סגירת המרכולית במרינה, רצנו ברחבי המרכולית הקטנטנה והכנסנו לעגלת הסופר את כל המצרכים האפשריים.

לא היה לנו זמן לחשוב אפילו מה מתאים למה.. העיקר שיהיו לנו מצרכים שאיתם נוכל לעשות משהו.

דרך אגב,
בנורבגיה שעת סגירה משמעותה שכל הלקוחות, והעובדים, מחוץ לחנות בשעה 19:00.. לא בקופה. לא בתור. לא מכניסים עוד מצרכים לעגלה. בחוץ. אחרי שהעובדים סגרו קופה, סידרו את החנות, יצאו החוצה ונעלו את החנות.

כלומר, לרשותנו עמדו בערך 30 דקות, כולל לחכות בקופה. ותשלום.

בתחושות הללו התחיל הטיול הזה.

עיירת רוזנדל בנורבגיה

מה יש להגיד על הפיורדים שלא שמעת?

הכל מסביב יפהפה ברמה של חלום. המים שקופים. ומכל מקום ניבט אלינו הטבע במלוא הדרו.

אבל גם היה קר, ורוחות, וגשום. ובאחד מהימים היינו חייבים לצאת בגשם סוער, כדי לקשור ולחזק את הקשירות של היאכטה. כדי שלא נתעופף.

המגבות לא התייבשו בגלל הגשמים והקור. ברוב המקרים לא היו לנו מים חמים למקלחת במרינות השונות. והרוח לקחה אותנו לטיול בקידמית חדה, כשכל היאכטה נוטה הצידה, הכל בפנים מתנדנד, ועף מצד לצד.. גם אנחנו.

ערב אחד, הגענו לגן עדן:
לרוזנדל שבמערב נורבגיה.

ברוזנדל יש אור כ-20 שעות ביממה. וגם ב”לילה” שמתחיל בחצות אין באמת חושך, אלא דימדומים בהירים. עגנו ברוזנדל בשעה 17:00 – כשבחוץ אור יום ו-50 גוונים של טבע מרהיב.

דווקא שם היו לי מים חמים במקלחת…

כשיצאתי מהמקלחת החמה והמסודרת שבמרינה, חבר טוב ואני פגשנו את המבוגרת החביבה הזו. היא ניקתה את האיזור, החליפה מגבות במלתחות של הסקיפרים, ובעיקר חייכה לעברנו.

כששאלנו אותה אם היא תושבת המקום ואם היא עובדת במרינה, היא הסבירה בפשטות: “אני לא עובדת כאן, אני גרה ברוזנדל ומתנדבת כאן. האי הזה הוא הבית שלי. אם אני לא אשמור על הסדר והניקיון, אז מי ישמור?”.

חשוב לה שהתיירים שמגיעים יראו שהמקום מטופח.

התפתחה בינינו שיחה קלה. ואחרי 2 דקות היא הציעה לנו, בספונטניות, להצטרף אליה לסיבוב באי.

הוא אמר מיד כן
אני גמגמתי
ועלינו לרכב

האישה המבוגרת החביבה
הכלב המוזר שלה
החבר
ואני

כשאנחנו בלי מכשירי הסמאטרפון עלינו (טוב, לא נגזים, זה לפני 8 שנים. אז זה לא היה כזה “סמארט”.. אבל בהחלט בלי ה”פון”)…

האישה המתוקה והחביבה עשתה לנו סיבוב לאורכה ולרוחבה של עיירת החוף רוזנדל. עברנו בכל פינות הכפר הקסומות. כולל עצירה על גשר התצפית שדרכו עוברות כל האוניות העצומות. הגשר שממנו רואים את הזריחות והשקיעות.

מסתבר שחיים ברוזנדל כ-800 תושבים, אולי פחות. והם גרים בבתים פרטיים במרחק עצום זה מזה. ככה זה כשאין לך בעיה של שטח, ומשאבים.

באמת סיור מעלף. שאני לא זוכרת.

כי אני, הסתומה, שראיתי יותר מדי סרטי מדע בדיוני וסרטי אימה בצעירותי – חשבתי רק על דבר אחד כל הדרך:

שאנחנו בלי סמארטפונים. שהחברים ליאכטה לא יודעים שנסענו. ולמה בכלל שאישה מבוגרת תיקח שני זרים ברכבה לטיול?!

והבנתי:

היא עומדת לרצוח אותנו!

כן!

ככה בדיוק המוח שלי חיבר את התמונה.
עשיתי 1 + 1 ויצא לי… 8!

וכל הזמן הזה, כשאנחנו נוסעים בין נופים מטריפים, גשרים עצומים, הסברים על החיים שלהם.. אני בכלל מתפללת לי בלב, בשקט, לאלוהים שבשמיים.. ומבקשת ממנו לא לקחת אותי, כי לא מתאים לי עכשיו.

מדי פעם, חייכתי לעברה 🙂 וסיננתי לחברי בעברית שקטה: “תתכונן לברוח מהרכב, כי היא עומדת לרצוח אותנו האישה הזו”.

שכה יהיה לי טוב.

בחיי שמישהו היה צריך לתת לי שתי כאפות ולנער לי את המחשבות הסרוחות הללו. כי באמת מדובר באישה מתוקה להפליא.

אה! נכנסנו ליער?
זהו, היא עומד לרצוח אותנו עכשיו.
אף אחד לא ישמע..
ואני אפילו בלי נעליים סגורות. רק עם כפכפים..
אז אולי עדיף שאני ארוץ בלי הכפכפים.. זה יהיה יותר מהר..

אה! הגענו למצבורי כריתת עצים להסקה?
פה בטוח אף אחד לא ימצא אותנו.

אה! הגענו לגשר המרכזי? זה שממנו רואים את כל האניות?
היא רוצה שנרד לתצפית על השקיעה/זריחה?
בטח פה היא קבעה עם איזה שותף שלה שיבוא לחטוף אותנו.

ככה.

ככה בדיוק הפסדתי סיור פרטי של כשעה וחצי, בחינם. עם תושבת המקום. פשוט כי המוח היהודי שלי היה דרוך כל הזמן באיך ואיפה להתחבא, בשניה שהיא תשלוף את הנשק.

רק כשחזרנו מהסיור, הסכמתי להצטלם איתה..

אני לא ממציאה. ואתה יכול לצחוק עלי בכייף. זה מגיע לי.

+++

נזכרתי בסיפור המצחיק, המתוק והמוזר הזה בגלל שתי סיבות. הסיבה האחת: יש לי חבר טוב שנוסע להפלגה בפיורדים במוצ”ש. הסיבה השניה: פגישה שהיתה לי השבוע בקליניקה.

בפינה נסתרת בלב תל אביב, קרובה לחניה ולתחבורה ציבורית – יש קליניקה מתוקה, נסתרת ויפה. בדיוק לאנשים שצריכים מקום כזה. רחוק מההמולה, אבל קרוב ללב.

בקליניקה השבוע פגשתי ד”ר לעתיד

הרבה פעמים דווקא לנו, האנשים האינטליגנטים, יש הרבה סיפורים בראש. דווקא בגלל שאנחנו כל כך יצירתיים, אנחנו יכולים לסתור כל דבר. והמוח שלנו יחפש את הבאג, או את הפירצה, בכל תשובה. שכלית ולוגית ככל שתהיה.

כזו היתה הפגישה שלי, עם הד”ר לעתיד.

הסיפורים שהיו בראש, לד”ר שמולי, היו באמת יצירתיים במיוחד. אבל מה לעשות שהכיוון של הד”ר זה בכלל לא תסריטאות, אלא מולקולות..?

וכידוע, כאשר אנחנו חושבים מחשבה מסוימת בראש – אנחנו לא יכולים לחשוב במקביל אליה מחשבה נוספת. כך שאם אני ד”ר לעתיד, והמוח שלי עוסק בתסריטאות של דמיונות לא רלוונטיות למטרות שלי – הרי שהמשמעות היא שברגע הזה אני בוודאות לא עוסקת בפיזיקה. או ביולוגיה. או כימיה.

+++

דווקא אני, כמאמנת, יודעת כמה קל ללחוץ על PLAY במוח ולהתחיל לשחק איתו.

אנחנו יכולים לשחק לעצמנו במוח. ושזה יהיה כמו רוח גבית אדירה, שתדחוף אותנו קדימה להשגת המטרות שלנו. או ליצירת השקט הפנימי שלנו. ואנחנו יכולים לשחק לעצמנו במוח. ושזה יהיה בלתי נשלט. מה שיגרום לנו להרגיש שהסירה שלנו מיטלטלת בים סוער.

בשני המקרים המוח שלנו הוא התסריטאי, הבמאי והעורך. בשני המקרים המוח שלנו הוא גם השחקן הראשי.

בשני המקרים המוח שלנו יקבל אוסקר. כי המוח עושה בסך-הכל את מה שהוא מיומן עליו: לדמיין. לחשב. לנהל מניפולציות, אסטרטגיות וטקטיקות – שיובילו אותנו להיות האדם שהמוח שלנו חושב, שאנחנו רוצים להיות.

זה לא קל להיות זה שגם יוצר וגם מבצע. גם המתכנן וגם המוציא לפועל. וגם להיות זה שאחראי על הסרטים שרצים בראש שלך, וגם בראשים של הרבה אנשים מסביב.

אבל זה עוד יותר לא קל לגלות יום אחד, שהתסריט שיצרת והאוסקר שקיבלת ואספת למדף הפרסים של החיים – הוא לא בהכרח התסריט שהיית רוצה לכוון אליו.

שאולי הפרסים שמעלים אבק על המדפים, הם בכלל לא משאת חייך. והם לא מסבים לך אושר ונחת.

שאולי אתה נמצא במעגן. אבל זה לא המעגן שבאמת רצית להגיע אליו.

שכל הזמן היית עסוק בלחשב אסטרטגיות וטקטיקות, אבל פספסת את הנוף המרהיב שהיה לך כל הזמן מול האף.

ושמי שחשבת שהם האנשים שלך / הצוות שלך / החברים שלך, אפילו לא שמו לב שנעלמת לסיור פרטי…

אז מה אנחנו עושים בפגישה?

כשמגיע אלי לקליניקה אדם עם מוח כל כך חריף ומיומן, הרי ששיחת מוטיבציה זה לא מה שהוא מחפש. כי אנשים אינטליגנטיים הם חכמים מדי בשביל קלישאות של “תחשוב חיובי”.

אז מה אנחנו כן עושים בפועל בפגישה?

אנחנו מדברים פחות ופחות על הבעיה, ויותר על איך מייצרים מנגנון שמסייע לנו להשיג את המטרות שלנו במציאות.

כאן נכנסים לתמונה הכלים המקצועיים שלי.

לאורך השנים למדתי והוסמכתי בשיטות פרקטיות ליצירת שינוי. אספתי לארגז הכלים מגוון כלים ליצירת שינוי מונחה. בין אם זה באימון מנטאלי, אסטרטגי, עסקי, או בהסמכות הגבוהות ביותר במדעי המצוינות של תת-המודע, טכנולוגיית ה-NLP.

בפגישה שלנו, המטרה היא אף פעם לא להתווכח עם הסרט שרץ לנו בראש. בטח שלא לנסות “לשכנע” אותך שהכל בסדר. אי אפשר “לנצח” מוח חריף בוויכוח לוגי. כי כשהמוח שלנו “נעול” על כיוון מסויים – המוח תמיד ימצא לך “הוכחה” לכך שהוא צודק. ויסביר לך למה הסכנה באמת אורבת לך מעבר לפינה.

במקום זה, אנחנו נכנסים ישירות לחדר העריכה. ובכל פגישה מחדש, אני בוחרת את הטכניקה המתאימה לעבודה שלנו.

בפגישה עם הד”ר, לקחנו לבמאי הפנימי שלו את המגפון. וברגע שהמסך ירד והרעש כבה, קרה הדבר המרתק באמת: כל האנרגיה העצומה שהתבזבזה על מלחמות פנימיות – חזרה בבת אחת למקום שבו היא באמת נדרשת: למחקר. ללמידה. למולקולות. לחיים עצמם.

פתאום, במקום לחשב מסלולי בריחה ליער בלי כפכפים, אפשר היה לראות את הפיורדים המרהיבים שניצבים ממש מולנו.

אם לא אטפל בזה עכשיו, אז בעתיד זה יעלה לי יותר!

לד”ר לעתיד, מהקליניקה שלי, היתה מחשבה אחת צלולה לאורך כל הדרך: אם אני לא אטפל בזה עכשיו. אז בהמשך, הבעיה הזו תעלה לי יותר.

האמת היא שאנחנו משלמים מחירים גבוהים, כשאנחנו לא מטפלים בדברים בזמן. או לפני הזמן. והמחיר הוא אף פעם לא רק כלכלי. המחיר נמדד באיבוד הפרספקטיבה, בבלבול האסטרטגי, בשחיקה שלא נראית לעין, ובאנרגיה עצומה שממשיכה להתבזבז על ניהול טקטיקות לא מדויקות. כל זה, בזמן שהנוף האמיתי וההזדמנויות הגדולות שלך ו/או של הביזנס שלך נמצאים ממש מול האף.

אם אתה מזהה שהבמאי הפנימי שלך התחיל לעבוד שעות נוספות. והוא עסוק בלייצר רעש שמפריע לך להוביל, לקבל החלטות נקיות, או פשוט לנהל את המציאות שלך מתוך שקט פנימי: אתה לא צריך עוד קלישאות או עצות כלליות.

אתה צריך התערבות מנטאלית ממוקדת, בעזרת הכלים הנכונים.

הדרך לשם לא דורשת ממך להתחייב למשהו ארוך טווח, אלא להתחיל בצעד אחד מדויק. ובגלל זה אני מזמינה אותך לשיחת אבחון קצרה ודיסקרטית איתי. חצי שעה שבה נמפה יחד את הלופים, ונבין איפה בדיוק המערכת שלך תקועה.

בשיחה נזהה את הבאג הספציפי ששווה לפרק אותו מהשורש. משם נתאם פגישת עבודה ממוקדת אצלי בקליניקה/בזום, כדי לשכתב את מסלול החשיבה ולהחזיר לך את השליטה.

הלה אשר

אשת הסוד של הבכירים

+++

הפוסט הזה נשלח לאלפי מנויי הניוזלטר שלי. כדי להצטרף לניוזלטר, במתנה לגמרי, אפשר ללחוץ על הלינק הזה וליהנות ביחד עם עוד אלפי מנכ”לים, מנהלים, יזמים ובעלי עסקים שמקבלים תוכן איכותי מדי שבוע.

מכאן קובעים איתי שיחה.

יש לך שאלה? אפשר לשלוח לי לווצאפ.

כאן אפשר לצפות בהרצאה על ניהול בעולם החדש

וכאן אפשר להכיר אותי קצת יותר

נ.ב

אם הכל “עובד”, אז למה זה לא מרגיש כמו “הצלחה”?!

כל מי שעבר דבר או שניים בחיים, כבר יודע ש”הצלחה” זה לא כל הסיפור. ושאנשים מצליחים משלמים מחיר מאוד גבוה על החיים שהם בנו.

יש פער בין הצלחה חיצונית מתפקדת (רמת חיים), לבין חוסר בהירות פנימית (איכות חיים). הפער הזה מוביל לשחיקה. לקשיי שינה. להחלטות שלא יושבות נכון עד הסוף. ואפילו לשיתוק בקבלת החלטות אמיצות, כאלה שהמחיר עליהן מרגיש גבוה מדי בשלב הזה של החיים.

אם החיים שעבדת כל כך קשה לבנות, כבר לא מרגישים כמו מקום שאתה באמת רוצה להיות בו. ואם אתה מנצח בחוץ, אבל בפנים זה כבר לא מרגיש לך כמו ניצחון. אז התפקיד שלי זה להחזיר לך את הבהירות לחיים האישיים ו/או העסקיים.

ככה עובדים איתי:

+ פגישה חד פעמית פרונטלית/זום
+ סדנה (יש סדנאות לקהל הרחב, ויש סדנאות ייעודיות לארגון שלך)
+ הרצאה בארגון
+ תהליך ליווי פרטני מתמשך

אנחנו תמיד מתחילים בשיחה שבה אנחנו מדייקים את המטרה שלך, ומחליטים איך להתקדם איתה.
את השיחה קובעים כאן

ולגבי המיזם החדש שלי, סדנה של איש אחד:
קודם כל צופים כאן בלינק הזה, ואחר כך מגישים מועמדות כדי לשריין מקום.