אחד הזיכרונות המתוקים שלי מגיל 5 הוא שאני עומדת על המרפסת, מוציאה את הרמקולים הגדולים של הרדיו-טייפ הענק כלפי חוץ, מחברת מיקרופון ושרה.
שעות.
היו לי קלטות עם פלייבקים של כל מני שירים ידועים, לחלקם חיברתי מילים משלי. ודמיינתי לעצמי שכל השכנים ששומעים וצופים בי הם הקהל שלי בבית האופרה.
אני זוכרת עד כמה הייתי גאה בעצמי.
המחשבות שהיו לי בראש זה שכל הצופים והמאזינים פשוט זכו לקסם של הופעה שהם בטח לא ראו ושמעו מימיהם. ואני גם זוכרת שלא הקדשתי מחשבה מרובה למה חושבים עלי הצופים. אלא בעיקר לשיר שאני שרה.
בכל פעם שאני חושבת על זה ומדמיינת אותי, את הלה של אז, אני מחייכת בענק וחושבת על ההורים שלי. ואיזה מזל שהם לא "הרגו" לי את החלום.
כי אני, הלה הגדולה של היום, קצת נבוכה.
אני חושבת איך הייתי מתנהגת לו הבת שלי היתה שרה לשכנים.. האם הייתי מתביישת? האם הייתי נבוכה? האם הייתי מנסה להשתיק אותה אחרי כמה דקות וסוגרת את התריסים?
ואז, כשהמבוכה שלי כלפי עצמי הקטנה קופצת לביקור בעקבות הזיכרון. אני תוהה לעצמי: למה אני בכלל במבוכה?
ואיזה הבדל עצום קיים בין הלה בת ה-5 שרוצה לשיר ולכן זה מה שהיא עושה ומצהירה. לבין הלה של היום שמתביישת שהלה בת ה-5 שרה בקולי קולות לכל השכנים. ולו היתה שרה היום, יתכן והיתה מציצה לכל עבר כדי לבדוק מי רואה ומי שומע..
בשנים האחרונות הנפש שלו מחפשת לצאת מהמשרד, מהחליפות, מהמסכים- לצאת למרחבים ולגדל מטע אבוקדו.
אבל בעוד הוא מספר לי השבוע את החלומות שלו, הוא מסנן תוך כדי שזה "לא אפשרי".
ואם הנפש שלו רוצה לצאת מהמשרד אבל הוא מספר לעצמו שזה "לא אפשרי" - אז התוצאה היא שהנפש שלו סובלת שנה אחרי שנה אחרי שנה. כבר מספר שנים.
הוא מגיע למקום עבודה שהוא לא מעוניין בו, הוא כבוי, לא נרדם בלילה והוא ב"סבל נוראי" לדבריו. וככה, הוא גם עובר מרווחים מאוד גדולים ל..הפסדים. הסבל הפנימי שלו בא לידי ביטוי בתוצאות שלו: בבית, מול הילדים, עם אשתו וגם במצוינות שלו בעבודה.
'אם יש לך חלום - זה אומר שיש לך את המשאבים כדי שתוכל להגשים אותו'.
ולכולנו יש את היכולת להפוך את החלום למציאות.
השליחות שלי בעולם הזה היא לסייע לך להוציא את חלומות הנשמה שלך לפועל.
אפשר לצאת מכלוב הזהב עם הזהב?
אחד הזיכרונות המתוקים שלי מגיל 5 הוא שאני עומדת על המרפסת, מוציאה את הרמקולים הגדולים של הרדיו-טייפ הענק כלפי חוץ, מחברת מיקרופון ושרה. שעות. היו לי קלטות עם פלייבקים של כל מני שירים ידועים, לחלקם חיברתי מילים משלי. ודמיינתי לעצמי שכל השכנים ששומעים וצופים בי הם הקהל שלי בבית האופרה. אני זוכרת עד כמה הייתי גאה בעצמי. המחשבות שהיו לי בראש זה שכל […]
באחת מהפגישות שלנו הוא הביא לי את הספר: המיתוס של סיזיפוס. ואמר לי: "הלה, את תראי שאנחנו עוד נעשה דברים גדולים יחד. רק קחי בחשבון שאני סיזיפוס. אני מגיע לפסגה, סוחב את הסלע, קשה לי, אני מזיע, מזיע. מגיע לפסגה, חווה ניצחון לכמה רגעים. אבל אז הסלע מתגלגל למטה. אני רץ אחרי הסלע, מנסה לעצור […]
סבא שלי היה הגבר הכי יפה בכל גוש דן. זקוף וגבוה, אולי אפילו יותר משני מטרים, עיניים תכולות. וכמה שהוא אהב להתלבש יפה- חליפות, חפתים, עניבות. החליפה האהובה עלי היתה בצבע תכול, כמו העיניים התכולות שלו. כשהם היו גרים עוד בבגדד, היתה לו רשת מאפיות ידועה שממנה מגיעה חיבתי הידועה לבצק חם שיוצא מתנור לבנים. […]
