אחד הזיכרונות המתוקים שלי מגיל 5 הוא שאני עומדת על המרפסת, מוציאה את הרמקולים הגדולים של הרדיו-טייפ הענק כלפי חוץ, מחברת מיקרופון ושרה.
שעות.

היו לי קלטות עם פלייבקים של כל מני שירים ידועים, לחלקם חיברתי מילים משלי. ודמיינתי לעצמי שכל השכנים ששומעים וצופים בי הם הקהל שלי בבית האופרה.

אני זוכרת עד כמה הייתי גאה בעצמי.
המחשבות שהיו לי בראש זה שכל הצופים והמאזינים פשוט זכו לקסם של הופעה שהם בטח לא ראו ושמעו מימיהם. ואני גם זוכרת שלא הקדשתי מחשבה מרובה למה חושבים עלי הצופים. אלא בעיקר לשיר שאני שרה.

בכל פעם שאני חושבת על זה ומדמיינת אותי, את הלה של אז, אני מחייכת בענק וחושבת על ההורים שלי. ואיזה מזל שהם לא "הרגו" לי את החלום.

כי אני, הלה הגדולה של היום, קצת נבוכה.
אני חושבת איך הייתי מתנהגת לו הבת שלי היתה שרה לשכנים.. האם הייתי מתביישת? האם הייתי נבוכה? האם הייתי מנסה להשתיק אותה אחרי כמה דקות וסוגרת את התריסים?

ואז, כשהמבוכה שלי כלפי עצמי הקטנה קופצת לביקור בעקבות הזיכרון. אני תוהה לעצמי: למה אני בכלל במבוכה?
ואיזה הבדל עצום קיים בין הלה בת ה-5 שרוצה לשיר ולכן זה מה שהיא עושה ומצהירה. לבין הלה של היום שמתביישת שהלה בת ה-5 שרה בקולי קולות לכל השכנים. ולו היתה שרה היום, יתכן והיתה מציצה לכל עבר כדי לבדוק מי רואה ומי שומע..

חלומות נועדו כדי שנגשים אותם.

'אם יש לך חלום - זה אומר שיש לך את המשאבים כדי שתוכל להגשים אותו'.

לכולנו יש יכולת לחלום. גם לך.

ולכולנו יש את היכולת להפוך את החלום למציאות.

השליחות שלי בעולם הזה היא לסייע לך להוציא את חלומות הנשמה שלך לפועל.

אפשר לצאת מכלוב הזהב עם הזהב?

שיחת דרך המלך