השבוע פגשתי את אחד ממשפיעני פרו-ישראל החביבים עלי: מנסור אשקר.
מנסור הוא דרוזי ישראלי שגר בגרמניה, ומאז ה-7 באוקטובר הוא מקצה את כל הפעילות שלו ברשתות למען מדינת ישראל. הוא סיפר לי שהתכנון המקורי שלו, ב-6.10.2023 היה לייצר תוכן על אבהות. אבל הוא קם לבוקר ה-7.10.. ומאז הכל היסטוריה.
בזמן שלחצנו ידיים, החלפנו אינסטגרמים, והודיתי לו [בשם מדינת ישראל].. רפי, הבן שלו, היה עסוק באיזה משחק.
מנסור ניסה לספר לרפי באנגלית: “אתה רואה רפי? אבא שלך סלב :)”, וגם אני ניסיתי לספר לרפי איזה דבר גדול עושה אבא.. אבל את רפי לא עניין אבא סלב, ולא אשת הסוד של הבכירים, את רפי עניין המשחק ולהראות לאבא שלו שהוא הצליח.
+++
ברגע הזה, הרגע שבו רפי משך לאבא בחולצה בזמן המפגש שלנו, ראיתי את כל הקונפליקט שבין בכירים ומנכ”לים. ובין מנכ”לים לבין מי שמנהל את השטח.
כי בעוד שהבכירים חיים את הנרטיב הגדול, ההכרה, ומשקל העולם על הכתפיים.. השטח עסוק בדבר שבאמת משנה באותו הרגע: לסיים את השלב. לפתור את הבאג. להזיז את המחט. ולסיים את הדוחות הרבעוניים בשלום.
זה ההבדל בין נקודות המבט המבניות והמהותיות של יקומים מקבילים שמתנגשים חזיתית.
וזה גם למה להרצאה שלי בארגונים קראתי: “לחשוב כמו הדייג, ולא כמו הדג”. כי בכירים ומנכ”לים, או מנכ”לים ומנהלים – לא מדברים את אותה השפה.
כתבה שעשו על מנסור אשקר:
הגדרות שונות = מתחים
מצד אחד עומדים הבכירים שחייבים לחיות את הנרטיב המאקרו-אסטרטגי, את ההכרה הציבורית, את מלחמות ההישרדות של הארגון ואת ניהול התודעה והתחזית. מצד שני עומדת ההנהלה. ומצד שלישי, השטח, שנמצא בתוך “המשחק” האופרטיבי.
כולם מנהלים סיכונים-חיים, פותרים משברים בוערים, ומכוונים להצלחה במציאות הקונקרטית.
אבל לכל אחד מהם יש ראייה אחרת ל”הצלחה”. לכל אחד מהם יש הגדרה אחרת ל”אינטרסים”. ולכל אחד מהם יש תחושה שונה לחלוטין לאיך זה מרגיש “שכל העולם על הכתפיים שלי”.
הבכיר מחפש לראות את ההשפעה הגלובלית, את השמירה על הערך המותגי ואת ניהול התודעה שמבטיחים את ההישרדות של המותג.
ההנהלה מחפשת את הדרור הניהולי, את השקט התפעולי ואת היכולת לעמוד ביעדים מבלי שירדו להם לחיים.
והשטח מחפש את הכלים המיידיים כדי לצלוח את המשימה של היום בלי לטבוע בבירוקרטיה מלמעלה.
האינטרסים האלה הם לא רק שונים, הם מתח שסופו להתפוצץ.
+++
בפגישות ובשיחות שלי עם בכירים, מנכ”לים ומנהלים, הם נרתעים לא פעם מהמילה “אינטרסים”.
אני שואלת מה האינטרסים שלהם, והם עונים לי כאילו ביקשתי מהם לעבור על החוק
כאילו האשמתי אותו באופורטוניזם או חוסר יושרה. כאילו אם אתה “מנהל טוב” אתה צריך לפעול רק מתוך שליחות טהורה, אהבת האירגון ואידיאליזם נטול פניות.
אבל חשיבת אינטרסים היא חשיבת ניהול-סיכונים מחייבת מציאות. כי היכולת לנהל את האירגון ולהתקדם בו, היא קודם כל בהודאה כנה ואמיצה באינטרסים שלך. ואז בפיצוח של האינטרסים שסביבך.
כשאנחנו מפחדים להסתכל לאינטרסים שלנו בעיניים, וכשאנחנו מסרבים לנתח את האינטרסים של השחקנים שלצידנו – אנחנו לא יכולים לשחק את המשחק באמת. אנחנו משחקים משחק שסומך על “מזל”, במקום על אסטרטגיה.
עד שמישהו ילך
קח לדוגמה תרחיש קלאסי שחוזר על עצמו בכל ארגון: החברה מחליטה על “שינוי ארגוני”, או השקה של תהליך עבודה חדש.
מנקודת המבט של המנכ”ל: מדובר במהלך הישרדותי ואסטרטגי שנועד למצב מחדש את החברה בשוק, להבטיח את עתידה הפיננסי, ולתת מענה ללחצים כבדים של שוק משתנה. מבחינתו זה אירוע מכונן שדורש התגייסות מערכתית טוטאלית.
מנקודת המבט של מנהלי הביניים והשטח: השינוי הזה נוחת עליהם כמו פצצה תפעולית. הם נדרשים לנהל עכשיו תהליכים כפולים, להתמודד עם התנגדות של עובדים ששחוקים ממילא, ולספוג את הכאב היומיומי של מערכות שלא מדברות זו עם זו.
כשהם נכנסים לחדר הישיבות.. המנכ”ל מגיע עם ציפייה לראות הנהלה דרוכה שמבינה את גודל השעה, ומגלה במקום זאת מנהלים ששואלים “איפה בדיוק אנחנו אמורים להכניס את זה השבוע?”.
המנכ”ל יוצא מהפגישה בתחושה שהשטח קטנוני, חסר מעוף ולא מבין את התמונה הגדולה. ההנהלה יוצאת בתחושה שהמנכ”ל מנותק מהמציאות ומנחית מלמעלה החלטות שלא לוקחות בחשבון את המציאות בשטח.
+++
או חברה פרטית בבעלות של יזם ותיק שהקים אותה במו ידיו. בשבילו, החברה היא לא רק העסק.. היא תיק הפנסיה שלו, חשבון הביטחון הכלכלי, והבטחת העתיד של המשפחה שלו לעשרות השנים הבאות.
האינטרס של הבעלים: למזער סיכונים למינימום האפשרי, לשמור על כל שקל בקופה, ולא לקחת שום החלטה אמיצה או מהלך אסטרטגי יקר שעלול לערער את היציבות המוחלטת של “קופת החיסכון” הפרטית שלו.
האינטרס והמציאות של המנכ”ל: מבחינתו הוא מונה כדי להצמיח את החברה, לחדש, לפתח שווקים חדשים ולהזיז קדימה את האופרציה. אבל בפועל, בכל פעם כשהוא מביא יוזמה או מבקש להשקיע במשאבים, הבעלים עוצר אותו, ומתערב ברזולוציות הכי קטנות.
המנכ”ל מוצא את עצמו מנוהל עד רמת הבורג, נדרש לספק תוצאות של מנכ”ל-על בלי לקבל את הסמכות או האשראי לקבל החלטות אמיתיות.
הבעלים רואה במנכ”ל “שומר סף” שמטרתו לשמור על הביצים בקופת החיסכון, והמנכ”ל מרגיש ששמים לו משקולות על הרגליים ואז שואלים למה הוא לא רץ מספיק מהר.
+++
מבלי להבין את האינטרס העמוק של כל צד במשוואה, שני הצדדים ימשיכו לירות זה על זה באפילה. עד שמשהו יתפוצץ.
עד שמישהו ילך.
אינטרס זו לא מילה גסה
אמנות הניהול האמיתית היא לדעת למפות אינטרסים. שלך ושל הסובבים אותך.
אמנות האינטרסים היא היכולת להסתכל למציאות בעיניים, בלי ההתניות המיושנות שגורמות לנו להעמיד פנים… להבין ש”אינטרס” זו לא מילה גסה ולא ‘כתם על האופי’. אלא חוק הפיזיקה של כל מערכת אנושית וארגונית.
לנהל מתוך אמנות האינטרסים פירושו להפסיק להילחם בטבע האדם, להפסיק לצפות שאנשים יעבדו רק בשביל “החזון”, ולהתחיל למפות ברצינות את מה שמניע כל שחקן על הלוח: החל מהבעלים שחרד לפנסיה שלו, דרך מנהל השטח שרוצה לשרוד את היום, ועד לעובד שמושך לך בחולצה כי הוא חייב לראות תוצאה עכשיו.
אם תפסיק לפחד מהמילה הזו [“אינטרסים”.. יאבלולו], תקבל לידך את המצפן האמיתי היחיד שמאפשר לך לנווט בארגון מבלי להתנגש בקיר.
הלה אשר
אשת הסוד של הבכירים
אם הכל “עובד”, אז למה זה לא מרגיש כמו “הצלחה”?!
כל מי שעבר דבר או שניים בחיים, כבר יודע ש”הצלחה” זה לא כל הסיפור. ושאנשים מצליחים משלמים מחיר מאוד גבוה על החיים שהם בנו.
יש פער בין הצלחה חיצונית מתפקדת (רמת חיים), לבין חוסר בהירות פנימית (איכות חיים). הפער הזה מוביל לשחיקה. לקשיי שינה. להחלטות שלא יושבות נכון עד הסוף. ואפילו לשיתוק בקבלת החלטות אמיצות, כאלה שהמחיר עליהן מרגיש גבוה מדי בשלב הזה של החיים.
אם החיים שעבדת כל כך קשה לבנות, כבר לא מרגישים כמו מקום שאתה באמת רוצה להיות בו. ואם אתה מנצח בחוץ, אבל בפנים זה כבר לא מרגיש לך כמו ניצחון. אז התפקיד שלי זה להחזיר לך את הבהירות לחיים האישיים ו/או העסקיים.
ככה עובדים איתי:
+ פגישה חד פעמית פרונטלית/זום
+ סדנה (יש סדנאות לקהל הרחב, ויש סדנאות ייעודיות לארגון שלך)
+ הרצאה בארגון
+ תהליך ליווי פרטני מתמשך
אנחנו תמיד מתחילים בשיחה שבה אנחנו מדייקים את המטרה שלך, ומחליטים איך להתקדם איתה.
את השיחה קובעים כאן
+++
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים
