אמונה וביטחון

כולנו, כל בני האדם, מקטן ועד בכיר – זקוקים לאמונה ולביטחון. לא כרעיון מופשט, אלא כמשהו בסיסי ואיתן שמחזיק אותנו מבפנים. אמונה היא לא משהו שנתמך על הוכחות. אפילו להיפך. היא מופיעה במקומות בהן הוכחות נגמרות. היא מושתתת על חיבור נקודות וקווים, כאלו שמתחברים וכאלו שלא, לכדי תפיסת עולם. תפיסת העולם הזו, מאפשרת לבחור ו/או לשרת כיוון, גם כשאין וודאות חיצונית להישען עליה. וביטחון הוא לאוו-דווקא תוצאה של שליטה מלאה. הוא לא תמיד מגיע כשהכל סגור, מנוהל וברור. הוא נבנה הרבה פעמים מההיכרות העמוקה עם עצמך. מתוך ידיעה פנימית, ברמת DNA, שגם אם הדברים לא יתנהלו לפי התכניות, אתה תדע לפגוש את זה, להכיל ולהתמודד. כששני אלה נפגשים, אמונה וביטחון, נוצר מנגנון לחידוש מלאי של תחושת מסוגלות. אגב, אני לא המצאתי שום דבר. רבנו בחיי כתב על זה פרק שלם שנקרא “שער האמונה”, בספרו ‘חובת הלבבות’. מומלץ למי שאוהב להעמיק, כמוני. +++ שנייה לפני שנמשיך, אגיד ברוכים הבאים לכל המצטרפים לניוזלטר מיילשישי מספר 244#. הניוזלטר לאנשים שעשו דבר או שניים בחיים, והם כבר מבינים ש”הצלחה” זה לא כל הסיפור. אם עוד לא הכרנו לעומק, אפשר ללחוץ כאן. אם אתה בכיר בעמדת מפתח, אז כאן יש סדרת מאמרים למי שנמצא בראש הפירמידה. וכאן יש סדרה של 5 חוקים למנכ”לים עם מיינדסט פצצה. אבל פצצה של הטובים 🙂 ועכשיו נמשיך למיילשישי:

למה לא נרדמתי אחרי הפסקת האש?

עד שסוףסוף פסקו האזעקות בלילה, מצאתי את עצמי ערה הרבה אחרי זמן שינה.. לא בגלל מתח, אלא בגלל נטע. הבת של אחי שבלבנון. מתוקה אמיתית בת 9 חודשים. או בשמה ג’ינג’ה. יש משהו משעשע בהחלפה הזו: לא לישון בגלל נטע, במקום לא לישון בגלל איראן. אני מעדיפה את נטע  בסביבות חצות היא החלה לנהל לעצמה עולם שלם בתוך הלול. קולות קטנים וחמודים, חצאי הברות, שירה לא ברורה. מדי פעם קריאה מתוקה של בקשה לתשומת לב. מדי פעם בכי קצר כדי לבדוק מי שומע אותה. אמא שלה, גיסתי המתוקה, היתה גמורה מהיום ונרדמה עמוק. והבית כולו כבר היה שקט, חוץ מנטע. עליתי למעלה, בשקט, רק לבדוק. אבל עוד לא נכנסתי לחדר, והקטנה כבר שמעה. היא החלה לצהול, כאילו היא רק חיכתה לרגע הזה שמישהו יבוא להוציא אותה מהלול. היא הושיטה אלי ידיים קטנטנות עם אצבעות שמנמנות, ואמרה “אדה אדה” בהתלהבות של מי שברור לה שבאו רק בשבילה. גורה קטנה. הרמתי אותה, והיא מיד שמה את הראש שלה על הכתף שלי. התחלתי לשיר לה בשקט, אבל היא חשבה שזה זמן למחוא כפיים 🙂 עם צחוק מתוק ומתגלגל, כאילו בכלל בוקר. ירדתי איתה לסלון, עברתי איתה בין החדרים, והממ”ד עם שאר האחיינים.. הראתי לה שהבית חשוך, שקט, ושכולם ישנים. לאט לאט היא התרצתה. השכבתי אותה בעגלה, כיסיתי אותה היטב והתחלתי לנדנד. שתי הידיים הקטנות שלה תפסו לי את היד. היא עצמה עיניים, אבל אז.. פתחה. בודקת שאני שם. שוב עוצמת. שוב פוקחת. שוב בודקת שאני שם. שוב עוצמת. לא מחפשת שום דבר חדש, רק מוודאת שאני עדיין שם. עד שבשלב מסויים היא הרגישה מספיק בטוחה כדי להירדם. השעה היתה כבר 2:15. +++ עמדתי שם, מחייכת לעצמי ועייפה מאוד. והבנתי משהו: ג’ינג’ה לא נרדמה כי היא התעייפה. ולא כי הסברתי לה ש”זה הזמן הנכון”, או כי “זה לילה”. היא נרדמה כשהיא הפסיקה לבדוק אם אהיה שם. היא פקחה עיניים כל כמה שניות, כדי לוודא ששום דבר לא השתנה ומישהו עדיין שם. רק כשהבדיקה הזו הסתיימה בידיעה ברורה שאני שם, היא הצליחה להרפות.

הבדיקה נשארת תמיד אותה הבדיקה

יש מנגנון מאוד דומה בין ג’ינג’ה, האחיינית הגורה שלי, לבין בכירים. זה רק מקבל צורה מתוחכמת יותר לאורך השנים.

המנגנון הזה, הוא מנגנון פשוט שלמדנו להסוות טוב עם הזמן. בעיקר כשמדובר באנשים מתפקדים, מנהיגים, חדים ומנוסים.

אבל הבדיקה נשארת תמיד אותה הבדיקה.

כל בכיר שאי-פעם ליוויתי, בדק אם הקרקע יציבה. האם הוא סוף-סוף יכול להישען. האם יש מישהו שבאמת מחזיק חזק, חוץ ממנו.

אם אתה בעמדה בכירה, אתה בטח מכיר את השלב הזה. השלב הזה שכבר אין לך למי להרים את העיניים, כי כל העיניים שבחדר מופנות אליך.

אבל גם האדם הכי חזק בחדר, זה שמקבל את ההחלטות שאף אחד אחר לא רוצה לקבל… עדיין מחזיק בתוכו את אותה משאלת-לב, בסיסית, שמבקשת לדעת שיש עוד מישהו שמבין. שמרגיש. שמחזיק ביחד איתך את המשקל הכבד הזה.

רק שבשלב הזה, אין כבר לאן, או למי, להפנות את הציפייה הזו. אין מבט לפגוש. אין עיניים שיחזירו אישור. יש רק שקט, שהוא לא תמיד שקט נעים.

וזו הבדידות האמיתית של הצמרת. לא חוסר באנשים, אלא חוסר באפשרות להישען.

המצב שבו אתה מוקף, מדבר, פועל, מנהל. אבל אין את אותה נקודת משען פשוטה שמאפשרת לך להרפות, אפילו לרגע.

ובתוך המקום הזה, לא נותרה לך ברירה אחרת.. אז אתה מתחיל להחזיק מבפנים.

לבד.

במקום לחפש אם יש קרקע – אתה הופך להיות הקרקע עצמה

כשזה קורה, זה לא נשאר רק אצלך. המערכת כולה מרגישה את זה. לא דרך מילים ולא דרך מצגות, אלא דרך נוכחות. אנשים מפסיקים לבדוק איתך אם הכל בסדר. לא כי הכל בסדר, אלא כי הם מרגישים ויודעים שיש מישהו שמחזיק את המורכבות, מבלי להתפרק.

המערכת שלך לא מגיבה לשלמות, היא מגיבה לעקביות שלך. היא מגיבה לנוכחות שלך.

לפאסון שלך.

האנשים שלך יודעים שאתה האמונה, ואתה הביטחון שלהם

הם אולי לא מנסחים את זה ככה, אבל יש בהם ידיעה פנימית עמוקה בכל אינטראקציה איתך. בין אם זה באופן שאתה נכנס לחדר. בדרך שבה אתה שותק. בדרך שבה אתה מקבל החלטות. בתחושה של האמונה שלך בצדקת הדרך. בדרך שבה כועס. ובאופן שבו אתה פועל.

אולי דווקא עכשיו, חשוב לזכור שיש לך השפעה קריטית ועמוקה מאוד על האנשים שלך. כי אתה התשתית שמחזיקה את הכל.

השאלה היחידה שנשארה פתוחה, זה מי נוסך בך את הביטחון ואת האמונה? איפה (ואם בכלל) אתה יכול להניח את המשקל הכבד, גם אם זה רק לרגעים, וגם אם אתה מחזיק אותו ממש טוב..?

ועוד שאלת אחת חשובה ברשותך:
האם אתה מרשה לעצמך לעצום באמת את העיניים?

הלה אשר

כאן אפשר לצפות בוובינר שהעברתי במסגרת “אמנות הלא-כלום”. לאחר הצפייה ניתן להגיש מועמדות למיזם החדש שלי.

כאן אפשר להצטרף לניוזלטר שאלפי בכירים, יזמים, מנהלים ובעלי עסקים מקבלים מדי שבוע

וכאן אפשר להכיר אותי קצת יותר

נ.ב

אם הכל “עובד”, אז למה זה לא מרגיש כמו “הצלחה”?!

כל מי שעבר דבר או שניים בחיים, כבר יודע ש”הצלחה” זה לא כל הסיפור. ושאנשים מצליחים משלמים מחיר מאוד גבוה על החיים שהם בנו.

יש פער בין הצלחה חיצונית מתפקדת (רמת חיים), לבין חוסר בהירות פנימית (איכות חיים). הפער הזה מוביל לשחיקה. לקשיי שינה. להחלטות שלא יושבות נכון עד הסוף. ואפילו לשיתוק בקבלת החלטות אמיצות, כאלה שהמחיר עליהן מרגיש גבוה מדי בשלב הזה של החיים.

אם החיים שעבדת כל כך קשה לבנות, כבר לא מרגישים כמו מקום שאתה באמת רוצה להיות בו. ואם אתה מנצח בחוץ, אבל בפנים זה כבר לא מרגיש לך כמו ניצחון. אז התפקיד שלי זה להחזיר לך את הבהירות לחיים האישיים ו/או העסקיים.

ככה עובדים איתי:

+ פגישה חד פעמית פרונטלית/זום
+ סדנה (יש סדנאות לקהל הרחב, ויש סדנאות ייעודיות לארגון שלך)
+ הרצאה בארגון
+ תהליך ליווי פרטני מתמשך

אנחנו תמיד מתחילים בשיחה שבה אנחנו מדייקים את המטרה שלך, ומחליטים איך להתקדם איתה.
את השיחה קובעים כאן

ולגבי המיזם החדש שלי, סדנה של איש אחד:
קודם כל צופים כאן בלינק הזה, ואחר כך מגישים מועמדות כדי לשריין מקום.