לפני 3 חודשים, ו-19 ימים בדיוק, עברתי ניתוח.
לחלק מהסובבים אותי, סיפרתי שזו “פרוצדורה רפואית”. כמו שאנשים יודעי סוד עושים כשהם ממשיכים לתפקד ולהחזיק את העולם.
אבל מי שמכיר אותי באמת, החברים הטובים, הבכירים והלקוחות העסקיים, ידעו שלא מדובר ב”פרוצדורה”. הם ידעו שמדובר במשהו אחר לגמרי.
הם ידעו שאני עוברת ניתוח. בטן. פתוח. עם הרדמה מלאה. הרדמה מקומית. חומרי הרדמה. קטטר, אינפוזיות מכל כיוון. שבוע אישפוז. ועוד.
+++
ניתוח להסרת גידול. ששה-עשרה סנטימטרים. מספר יבש שלא אומר הרבה לאף אחד, מלבדי.
כדי שיהיה לך קל לדמיין מה זה אומר 16 ס”מ, אז זה כמו בטן הריון של חודש שישי. רק שבמקום תינוק, יש גידול.
מאז ינואר 2025 הפרזיט החל להתנהג כאילו הוא בעל הבית בגוף שלי.
הוא החל מגודל של בוטן, עבר לגודל של כדור גולף. משם הוא גדל לגודל של כדור טניס. וכך הוא הלך וגדל בלי בושה, הפרזיט.
לפני שנה בדיוק, באפריל 2025 כשהייתי בחו”ל, כבר הבנתי שמשהו לא תקין קורה לי בבטן. שאני לא “מדמיינת”. ושזה דורש קופ”ח.
וביום העצמאות אמרו לי במיון בלינסון: “יש לך מזל שאת רזה. אחרת היית יכולה להתהלך ככה עוד כמה חודשים”.
כריתה באוגוסט
הם קבעו חד משמעית אחרי אינספור בדיקות.
הניתוח נדחה מאוגוסט לדצמבר, בגלל סבב איראן 1# וחדרי ניתוח תפוסים.
ואז הגיע הניתוח בדצמבר.
לפני 3 חודשים ו-19 ימים בדיוק.
+++
ביום שלמחרת הניתוח, כשהמנתחים ניסו להסביר לי את הגודל, הם לא דיברו במונחים רפואיים. הם פשוט שמו את הידיים שלהם מול הפנים, והראו לי עם הידיים: “כזה גדול”.
5 שעות בחדר ניתוח.
הרדמה כללית.
הרדמה מקומית.
חומרי הרגעה.
משככי כאבים.
אחרי שפקחתי עיניים בההתאוששות, והעלו אותי ל”חדר שלי”, ביקשתי את הסמאטרפון כדי לכתוב לחברים וללקוחות האהובים שלי:
“ברוך השם אני אחרי, וכבר מתלוצצת עם רופאי”.
הייתי משועששעת. לא הרגשתי כאב. ובכלל לא שמתי לב שאני מחוברת לקטטר, למיליון חוטים, אינפוזיות, וגם מכשיר שעושה מסאז’ ברגליים כדי להזרים את הדם.
הכל הרגיש לי כמעט… קל. כאילו עברתי אירוע טכני. “פרוצידורה”.
אבל מה שלא ידעתי אז, שאני רק לפני…
הסיבה היחידה שלא הרגשתי את כל מה שבא אחר כך, היתה רק בגלל שאני עוד על השפעות המסממים של הניתוח.
ואז זה הגיע…
החלו כאבים שאני מאחלת רק לשונאי. וכבר לא התלוצצתי.
למחרת, האחיות ואמא שלי ניסו להעביר אותי מהמיטה לכיסא (פעולה בסיסית, לא?). אבל התעלפתי מכאבים.
אני,
שמעולם לא פגשתי חדרי ניתוח ובתי-חולים, מהצד הזה של המיטה.
ואני
שלא נוטלת כדורים. בכלל.
ואני,
שלא תלויה באף אחד.
לקחתי (כמו תינוק) כל שעתיים כמה סוגי משככים, שלא באמת שיככו שום דבר אלא בעיקר טשטשו לי את השעה הקרובה.
מצאתי את עצמי החזקה, העוצמתית, המתוקתקת… לא מצליחה ללכת. בטח לא לבד. לא מצליחה להתקלח. וגם לא רוצה להתקלח. כי כאב סיוט. לא מצליחה להסתרק. וחלוק בית החולים היה חברי הטוב.
לא עניין אותי לא איך אני נראית, לא אם ומה אני לובשת. ולא מה חושבים עלי. לאף אחד בסיטואציה הזו אין מספיק פניות לחשוב על מה חושבים אחרים.
פתאום, כל התודעה המתפקדת, המובילה, המנהיגה, היודעת.. נתקלה בגוף שלכאורה לא מצליח לעשות שום דבר. מלבד להעלות חום, להוריד חום, ולהיות עסוק בתהליכי ריפוי מורכבים.
זהות בתהליכי ריפוי
הפרופסורים והמנתחים המתוקים שעמלו עלי, הגיעו לראות אותי ולדרוש בשלומי מדי יום. גם יותר מפעם ביום. ולחצו עלי להתאמץ לקום. ולנסות ללכת.
ואני? הייתי מפוחדת רק מהמחשבה שאצטרך לעבור ממצב שכיבה למצב ישיבה. שלא נדבר על לקום מהמיטה. וללכת.
כשהצלחתי לעשות חצאי סיבובים במחלקה, נתמכת על ידי אמא או אחיות שלי – ראיתי כוכבים. ולא מהסוג שאנחנו רוצים לראות…
פתאום הבנתי בדיוק על מה אני מתעמלת בפילאטיס. מה זה אומר שרירי ליבה, ובטן.. והבנתי בדיוק איפה זה מרגיש. אף מורה לפילאטיס לא תצטרך יותר להצביע לי על המיקומים המדויקים…
זה היה כאילו יש לי פלג גוף עליון, פלג גוף תחתון, וסכינים שמחברים בין לבין.
הכל היה קשה. לא מסוג הקשה הנתפס. אלא מסוג הקשה שהתודעה לא רוצה לעבור בו עוד פעם.
וכאילו זה לא הספיק לי..
אז בנוסף להכל, ירד בשבוע הזה גשם זלעפות! ולא היתה לי שמש בחלון.
האמת היא שעוד לא תכננתי לספר לך על זה במייל. ואני עוד אספר לך על התקופה הזו, בספר שלי.
אבל הסיבה שבחרתי לספר לך קצת עכשיו. זה דווקא בגלל מה שקרה לי כשיצאתי מבית החולים. וגם למה זה מתקשר לי לשבוע הזה, של המלחמה.
זה לא יימשך לנצח.
בשחרור מבית החולים, לא הצלחתי לעלות לרכב הגבוה של ההורים. וגם לא הצלחתי לרדת ממנו. בטח לא לבד.
ולכל אורך הדרך הביתה זלגו לי דמעות מהעיניים.
אמא שלי המתוקה בכתה ביחד איתי. אבל אמרתי לה שאלו דמעות של הודיה, על כך שאני בחוץ.
כי היו רגעים, בתוך הסבל והקושי, שחשבתי שזה כל עולמי מעתה. שזה לא ייגמר הסיוט הזה. אבל הנה, שוב נוכחתי לראות, ששום דבר לא נמשך לנצח.
כן, גם לא מלחמות.
זה לא יימשך לנצח.
אסור ואסור ואסור
חיכו לי לפחות 12 שבועות של החלמה.
אסור להרים דבר. אסור לזוז. אסור ללכת. אסור להתעמל (כאילו דאא).
אסור ואסור ואסור.
ואי-אפשר ואי-אפשר ואי-אפשר.
מותר רק לשכב במצב מיטה, לישון, לקחת משככי כאבים כל שעתיים. ולהחלים.
+++
בדרך הביתה מבית החולים הכרזתי בקבוצת הווצאפ שלי [כאן אפשר להצטרף לקבוצה], שלקראת חג החנוכה אני יוצאת באתגר.
מה האתגר?
בכל יום משמונת ימי החג, ובהתאם למספר הנרות, אנחנו נוקיר על הדברים בחיים שלנו. בנר הראשון – הוקרה אחת. בנר השני – שתי הוקרות. וכו’.
בכל ערב, עם הדלקת החנוכיה, פתחתי את הקבוצה לשעה של שיתופי הוקרות שלי ושלכם.
+++
ליאור, הבכיר האהוב שהולך איתי כברת דרך כבר שנים רבות, קרא את ההודעה בקבוצה. ומי כתב לי מיד בפרטי:
“השתגעת?! את חייבת לנוח! מה את עושה לעצמך עכשיו פרויקטים”. כי הוא ידע, כמו שאר הלקוחות והחברים שלי, שאני רואה כוכבים.
אתגר חנוכה
אבל את אתגר החנוכה הזה לא עשיתי בשביל אף אחד בקבוצת הווצאפ. סורי מכל הווצאפיסטים החביבים.
את אתגר החנוכה הזה עשיתי עבורי.
במקום כל כך נמוך, קשה ומלא בסבל – “סינדלתי” את עצמי כדי למצוא, להתרגל, ולתרגל לראות את הטוב.
לא זיהיתי את עצמי במראה. לא זיהיתי את המציאות שלי. הייתי נפוחה מהניתוח וחבושה. והכל כאב לי יום וליל. 24/7.
דווקא שם, בתוך המקום הזה, היה לי חשוב לחזור לעיקרון הכי חכם והכי מבריק(!) בכל עולמות התודעה והיהדות: עיקרון ההוקרה.
“מבטיחה לך”, כתבתי לליאור בחזרה, “אני לא הולכת להשתגע. הכל מוכן לי כבר. משעמם לי. זה רק שעה ביום, ואני סוגרת את הקבוצה אחרי שעה..”.
אבל זה היה שקר.
כי לא היה לי שום דבר מוכן. וכל מה שכתבתי ושלחתי בווצאפ בשבוע הזה, נולד מתוך החקירה והלמידה שלי בזמן אמת. למידה של הכלי הכי חשוב בעולם: ראיית הטוב והבחירה בו.
לליאור יקירי שקורא את המייל הזה, זו גם הזדמנות לבקש סליחה על זה ששיקרתי בשביל מטרה טובה 🙂
לפרק לעיקרון ההוקרה את הצורה
וכך, מדי יום בחג החנוכה, ישבתי לפרק לעיקרון ההוקרה את הצורה.
אותו עיקרון מופלא, שמרוב שאני מאמינה ויודעת את חשיבותו, הכנסתי אותו כשיעור בונוס במיני-קורס ReFocus
[זה הלינק לרכישת שיעור האונליין, ששם יש עוד שיעור בונוס על עיקרון ההוקרה].
והכנסתי אותו כשיעור בונוס גם בסדנת ReCharge
[לינק לפרטים על הסדנה שתיפתח אחרי פסח].
ואני מלמדת אותו לא מעט בסדנאות והרצאות שלי בחברות וארגונים לאורך השנים.
אבל הפעם העיקרון המופלא הזה, שמלמד אותנו לראות ולהודות על הנסים – היה צריך לעבור ארגון מחדש. ממש כמו החיים שלי.
דווקא כשהייתי במצב הפקקט הזה, הבנתי שאני חייבת להבין את עיקרון ההוקרה והנס.
להבין ברמת DNA
ביקשתי מעצמי ללמד את המוח, את התודעה ואת הגוף: למה דווקא להסתכל על הנס, על הטוב ועל המבורך – זה מה שמייצר לנו בריאות, שמחה, שפע, נחת והרמוניה בחיים.
אבל הפעם, הייתי צריכה לחקור את זה כשחרא לי באמת. לא כשאני בעמדת המרצה עם הקליקר ביד והמצגת היפה שלי על המסך.
+++
מי שהשתתף באתגר הווצאפ בחנוכה, אולי חשב שאני עושה שם איזה מעשה אצילי ומנהיגותי מול הקהילה שלנו. ואני לא שוללת את זה.
אבל האמת היא אחרת: אתם הייתם הקהל שלי.
מעצם זה שהייתם שם והתחייבתי בפניכם לאתגר יומי, עזרתם לי (ללא ידיעתכם) בכל-יום-בכל-יום-בכל-יום, לצאת לפעולה הכרתית של מציאת הטוב.
זה קרה כשהיה לי מאוד מאוד קשה. וכשזה היה הדבר האחרון שהיה לי כוח לעשות.
זו הזדמנות נוספת לכתוב תודה לכל מי שהשתתף, בין אם באופן פעיל ובין אם בקריאה, באתגר ההוקרה שלי. אז, בחנוכה, לפני שלושה חודשים.
+++
וכך, בכל יום במהלך 8 ימי החג, למדתי את נושא הנס והכרת הטוב לעומק.
מחקרית, תודעתית, בריאותית, נפשית, מנטאלית, אנרגטית, ביהדות, אבל לא רק ביהדות.
כל יום סיכמתי, כתבתי וסימנתי לי מקורות. ואז שלחתי בקבוצת הווצאפ עוד משהו מעניין שלמדתי.
+++
האמת 1#
שליאור צדק.
באמת היה לי קשה.
באמת היו רגעים שהרגשתי שקפצתי מעל הפופיק (הפופיק שבכלל לא ראיתי, כי הוא היה מכוסה בתפרים ובתחבושות).
היה לי כואב. וחיכיתי כל יום שהשעה הפתוחה של הווצאפ תסתיים, כדי שאסגור את הקבוצה ואעצום כבר את העיניים.
אבל בזכות האתגר הזה, אתגר ההוקרות והנסים של חג החנוכה, 8 הימים הראשונים של תקופת ההחלמה שלי – הימים שאמורים להיות הימים הכי קשים – היו מלאים בנקודות אור. שלי ושלכם.
ונקודות האור הללו מילאו את הנפש ואת הDNA שלי, בתהליכי ריפוי ותקווה.
+++
האמת 2#…
שבכלל לא חשבתי שאחשוף חלקים מהסיפור הזה בשלב הזה.
לא חשבתי שאני עוד מוכנה לפומביות שלו. ואני שומרת את הסיפור המלא, ועוד חלקים מרתקים ואישיים, לספר שאני כותבת.
אבל בשבוע האחרון, יצא לי להיתקל לא-מעט בנימת בוז והתנשאות כלפי תודעת הנס.
יען מי שמזלזל ומגחיך נסים, ובמי שמאמין בנסים – הוא (לכאורה) יותר אינטליגנטי או “נאור” מאחרים.
רמז: הוא לא.
ריפוי באמצעות תודעת הנס
בדיוק בגלל זה היה לי חשוב לכתוב היום, במיילשישי מספר 242#:
תודעת הנס, הכרת הטוב והתודה על כל דבר שבחיים שלנו (מהדברים הפשוטים ביותר, כמו היכולת לראות, לחיות, לנשום ולהריח) – היא אחד הכלים הכי מרפאים, הכי מצמיחים, הכי מבריאים והכי עוצמתיים שיש לנו.
ולא רק זה, זו גם אחת האסטרטגיות הכי מדויקות לשימוש בזמני חירום ובמצבים קשים. כמו עכשיו, זמן מלחמה.
אנחנו רואים את זה במחקרי פלצבו. אנחנו רואים את זה במחקרים ובספרות שואה. אנחנו רואים את זה ברפואה. אנחנו רואים את זה בעולמות התודעה. אנחנו רואים את זה ביהדות. ואנחנו רואים את זה בדתות אחרות.
במהלך השבוע, כפי שהבטחתי, אולי עוד אספיק לשלוח על זה מייל או שניים (ומי שבקבוצת הווצאפ פשוט יכול לגלול אחורה ולהגיע לכל מה ששיתפתי שם בדצמבר).
כל יום קורים נסים! גם לנו עוד יקרו.
האם זה אומר שבשל חשיבותה של תודעת הנס, הייתי מעדיפה לעבור את הניתוח ולפגוש בגידול הזה? לא.
האם בשל חשיבות ראיית הנסים, הייתי מוכנה להקריב את הדרך שעברתי בשנה האחרונה? לא.
הייתי שמחה שהשיעורים שלי בחיים יגיעו בצורה אחרת. או לא יהיו בכלל. כי תכלס’ אני מרגישה שכבר עשיתי מיליון שיעורי-בית בחיים
אבל איזה נס זה שהפרזיט בגודל 16 ס”מ, הוא גידול שפיר. לא ככה?
ואיזה נס זה שיש לנו רפואה מתקדמת למצבי חירום, שיכולה לפתוח, להוציא, לתפור, ולסגור?
ואיזה נס שבבית החולים יש מיטה מתכווננת, למעלה-למטה, לכווץ רגליים, למתוח את הגב. והמיטה הזו איפשרה לי לרדת מהמיטה בפחות כאבים?
ואיזה נס זה שאחרי יומיים, אורית האחות האחראית, העבירה אותי לחדר ממד פרטי? מבלי שביקשתי.
ואיזה נס זה שהמשפחה שלי טיפלה בי בכזו מסירות, 24/7, בשעה שאחרות שהיו לידי במחלקה נותרו לבדן..?
ואיזה נס זה שאני הולכת. ובריאה…
ואיזה נס זה שאני מתלבשת. מסתובבת. מטיילת. וחוזרת לעצמי ולגוף שלי.
ואיזה נס זה שאפילו קיבלתי אישור לחזור לכושר!
ואיזה נס זה שאני בחיים!
כי לפני שלושה חודשים ו-20 ימים, נפגשתי עם סוכן הביטוח שלי. וחילקתי למשפחה ולקרובים שלי הוראות של מה לעשות עם כל תחום, במידה ולא אתעורר מהניתוח.
כל יום קורים נסים.
גם לנו עוד יקרו.
הלה אשר
כאן אפשר לצפות בוובינר שהעברתי במסגרת “אמנות הלא-כלום”. לאחר הצפייה ניתן להגיש מועמדות למיזם החדש שלי.
כאן אפשר להצטרף למגזין מיילשישי ולאלפי הקוראים שמקבלים מייל כל שבוע
וכאן אפשר להכיר אותי קצת יותר
נ.ב
אם הכל “עובד”, אז למה זה לא מרגיש כמו “הצלחה”?!
כל מי שעבר דבר או שניים בחיים, כבר יודע ש”הצלחה” זה לא כל הסיפור. ושאנשים מצליחים משלמים מחיר מאוד גבוה על החיים שהם בנו.
יש פער בין הצלחה חיצונית מתפקדת (רמת חיים), לבין חוסר בהירות פנימית (איכות חיים). הפער הזה מוביל לשחיקה. לקשיי שינה. להחלטות שלא יושבות נכון עד הסוף. ואפילו לשיתוק בקבלת החלטות אמיצות, כאלה שהמחיר עליהן מרגיש גבוה מדי בשלב הזה של החיים.
אם החיים שעבדת כל כך קשה לבנות, כבר לא מרגישים כמו מקום שאתה באמת רוצה להיות בו. ואם אתה מנצח בחוץ, אבל בפנים זה כבר לא מרגיש לך כמו ניצחון. אז התפקיד שלי זה להחזיר לך את הבהירות לחיים האישיים ו/או העסקיים.
ככה עובדים איתי:
+ פגישה חד פעמית פרונטלית/זום
+ סדנה (יש סדנאות לקהל הרחב, ויש סדנאות ייעודיות לארגון שלך)
+ הרצאה בארגון
+ תהליך ליווי פרטני מתמשך
אנחנו תמיד מתחילים בשיחה שבה אנחנו מדייקים את המטרה שלך, ומחליטים איך להתקדם איתה.
את השיחה קובעים כאן
ולגבי המיזם החדש שלי, סדנה של איש אחד:
קודם כל צופים כאן בלינק הזה, ואחר כך מגישים מועמדות כדי לשריין מקום.
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים
