השבוע עשיתי עם עצמי ניסוי: מחקתי את כל אפליקציות הסושיאל מהסמארטפון.
בינתיים נותרתי בחיים כדי לספר על זה.
אבל רגע, כבר אעשה סדר ואסביר למה. וגם איך זה קשור לעולם החדש, לאנשים שנמצאים בעמדות מפתח, ואפילו ל”סדנה של איש אחד” שהתקיימה אתמול עם אדם אחד יחיד ומיוחד.
הכל התחיל בגלל הפלגה
לא בכיוון של סקיפרים ויאכטה כמו שאני אוהבת. יותר בקטע של הפלגה באניות ענק. יעני “שיט תענוגות” שעבורי זה שם-קוד לסיוט מתמשך, עם אלפי אנשים, שממש לא מתחשק לי לבלות איתם את החופשה שלי.
אבל סבתא הלהיבה את ההורים שלי על הנושא. ובפולניות שיא (על אף שאיננו פולנים) היא ביקשה מהם שיסכימו לצאת איתה להפלגה “לפני שאמות”.
מגיע שלב אחרי גיל 80, שכנראה אנחנו מרשים לעצמנו לסחוט רגשית אנשים אחרים 🙂
אמא שלי ישבה על המוקד הטלפוני של אחת החברות הידועות. וביחד עם דודה הן ניסו להתחיל להנדס את כל הסיפור.
הצעתי לאמא שתתייעץ עם אחד מהצ’טים, כדי לדעת מה לשאול במוקד. וכמו ילדה טובה, נכנסתי לג’ימיני שלי, תיארתי את הסיטואציה, וביקשתי ממנו 10 שאלות לשאול את המוקדנית.
סיכמתי, צילמתי מסך וושלחתי לאמא בווצאפ.
לא עברה חצי שעה, ובכל הפרופילים שלי בחברת מתה(פייסבוק) – טורגטתי על ידי פרסומים של אותה חברה שיט… (אפשר לקרוא את המילה האחרונה בכמה אופנים).
למען הסר ספק:
מעולם לא נכנסתי לאתר של החברה, או לאתר של חברה מתחרה. מעולם לא עניינו אותי “הפלגות” מהסוג הזה (במחילה ממי שמתחבר לז’אנר). מעולם לא נכנסתי לאחד מהפרופילים ברשתות החברתיות של החברה הזו, או לדומיה. מעולם לא עשיתי לייק על פוסט בסגנון – פשוט כי אין לי חברים שהז’אנר הזה מעניין אותם.
זו היתה הפרה בוטה של הסכמי פרטיות משתמש..
אז נכנסתי לג’ים שלי (ששייך לחברת גוגל) והתעמתתי איתו בנוגע להעברת מידע לחברת מתה יימחשמם.
תגיד, שאלתי את הבינה המלאכותית של גוגל, היתכן שהעברת מידע לפייסבוק של חברת מתה?!
גי’מיני נשבע בשמו של לארי פייג’ שחברת גוגל וחברת מתה הן מתחרות זו בזו, ושאין שום סיכוי שהם משתפים פעולה.
אז ניסינו להתחקות על ההקשר: איך יתכן שמתה שמעו/ראו/סרקו את המידע? האם בווצאפ? האם הם סורקים את התמונות במכשיר שלי? האם הם יודעים שאמא שלי היא בדרגת קירבה מסוימת, ובגלל ששלחתי לה תצלומי מסך – ואז היא נכנסה לאתר של חברת הפלגה, הם הסיקו שזה תוכן ההתכתבות שלנו? האם הם שמעו את השיחה שלי עם אמא שלי בסלון הבית?
קודם כל, בל נשלה את עצמנו: קונגלומרטים טכנולוגיים אכן משתפים פעולה.
שיתופי פעולה בחברות כאלו מתבססים על DATA. נתונים שאנחנו מעניקים מטוב לבנו, בחינם, לחברות הללו. רק מעצם זה שהסכמנו לפתוח בחינם פרופילים ברשתות הללו ולשתף שם את כל החיים שלנו. וכידוע, כאשר משהו ניתן לנו בחינם – אנחנו המוצר.
דוגמא לשיתוף פעולה שכזה בין מתחרות-ענק, הוא שת”פ בין גוגל וחברת מתה (פייסבוק):
במסגרת שיתוף פעולה בין חברת גוגל לחבת אפל, אפל משתמשת במודלי הג’ימיני ובטכנולוגיית הענן של גוגל, כדי להניע ולפתח את הדור הבא של מודלי הבסיס שלה (Apple Foundation Models). שיתוף הפעולה הזה הוא פעילות מרכזית בשדרוג מערך האפל intelligence.
אז המחשבה המקורית שלי היתה שג’ימיני העביר מידע למתה. אגב, ג’ים יכול להגיד עד מחר שזה לא קורה. אבל המחשבה הזו עדיין קיימת אצלי. רק שאין לי דרך להוכיח את זה בשלב זה.
לאחר שהפכתי בנושא מכל זווית, הצלחתי להגיע לכל מני הגדרות מעניינות בפרטיות הסמארטפון. ואז ישבתי במשך שעה, מחקתי וניטרלתי כל דבר אפשרי. כולל גישות (שמראש היו חלקיות) לגלריה, רמקול, אנשי קשר, פרסום, היסטוריית נתונים וכו’.
האמת היא שהופתעתי! גיליתי הגדרות במכשיר שאפילו אני(!) שמאוד מודעת לנושאים הללו, לא ידעתי על קיומן.
הדבר הבא שעשיתי היה למחוק את כל 4 אפליצקיות מתה למיניהן. עדיין לא מחקתי את הפרופילים מהרשתות. בינתיים מחקתי את האפליקציות בסמארטפון: פייסבוק, אינסטגרם ושתי אפליקציות ניהול עסקי של פייסבוק.
לאחר מכן מחקתי אפליקציית סושיאל נוספת של חברה אחרת.
ואז, חיכיתי
למה חיכיתי? לוידעת.
זה היה מוזר בהתחלה
אני מודה שברגעים הראשונים זה היה מוזר..
למרות שכבר שנים אין לי נוטיפיקציות, אין לי אפליקציות של משחקים, בוודאי שלא “חדשות”. אפילו אפליקציית פיקוד העורף לא נוכחת אצלי במכשיר (כשצריך אני מתקינה מחדש). אין לי כמעט קבוצות ווצאפ שאני חברה בהן. וכל מי שבווצאפ שלי נמצא בארכיון (כפי שסיפרתי על זה לא מעט בלייבים).
אז אפילו אני, שיחסית “נקיה” מהשיט הזה – הייתי קצת בהלם.
אבל אז חשבתי לעצמי: מעניין כמה זמן זה ישרוד או: מעניין כמה זמן אני אשרוד בלי זה.
חלפו 12 שעות והייתי ממש סבבה עם זה.
טוב, כי היה לילה.
זו לא חכמה…
אבל אז..
חלפו 24 שעות.
חלפו 36.
חלפו 48.
חלפו 72 שעות.
והיד עוד נטויה.
בהתחלה, ברגעים שהיה לי זמן פנוי, מצאתי את עצמי שולחת יד אל הסמארטפון באופן אוטומטי. אבל כשנכנסתי למכשיר – לא היה לי מה לחפש שם, כי לא היו אפליקציות סושיאל.
אז הלכתי לפודקאסטים. אני בטוחה שתסכים איתי ש-20 פרקי פודקאסט בשבוע, על מהירות 1X, זה די מרשים, לא?
לאחר מכן, מצאתי את עצמי בימים מלאים לחלוטין, עסוקה מבוקר עד ליל(!) מבלי שאני חושבת בכלל על מה שקורה מחוץ למציאות החיים שלי.
אפילו קניתי לי חבילת טושים וסקצ’בוק, כדי לרענן תחביב ישן של ציור.
ובהמשך זה בכלל לא הפריע לי. להיפך. הלכתי לישון מוקדם יותר. ואפילו השינה שלי הפכה להיות טובה יותר!
חששתי ש”יחסר לי”, ש”ישעמם לי” וש”לא אדע מה קורה”.
ובכן, אני באמת לא יודעת מה קורה, חוץ מהדברים הכי חשובים שקורים בחיים שלי עצמם. וזה בכלל לא נורא. להיפך, זה אפילו ממש ממש טוב.
בתוך הלא-כלום יש אמת גדולה
אתמול, בסדנה של איש אחד, יום VIP אישי שקיימתי עם אדם אחד יחיד ומיוחד – דיברנו על היכולת שלנו להחזיק שתיקה בתפקיד בכיר. על היכולת שלנו שלא להגיב. שלא לדבר. שלא להרגיש צורך למלא את החלל.
היכולת שלי להיות בתוך ה”כלום”, מבלי שיחשבו עלי שאני “לא יודע”. למרות שאני זה שאמור להיות “החזק”, ה”לידר” וה”יודע”.
דיברנו גם על היכולת שלי לעשות דברים, מבלי שידעו שעשיתי ושפעלתי.
אפילו התלבטנו קצת בדילמה הפילוסופית-מטאפיזית: אם עץ נופל ביער, ואף אחד לא שומע.. האם הוא השמיע צליל?
אם חפצים קיימים רק כשהם “נתפסים”, זה אומר שכשאתה עוצם את העיניים בחדר שלך – אז המיטה, השולחן והקירות נעלמים, ונוצרים מחדש ברגע שאתה פוקח אותן..?
והרי כדור הארץ והיקום התקיימו מיליארדי שנים, לפני שהתפתחה תודעה כלשהי שתתפוס ותמפה אותם. לא?
הבעיה היא שהעולם המודרני מתגמל אותנו על ידיעות שהתקבצו לנתונים מדידים. כי סיפרנו לעצמנו ש”עם נתונים אפשר לעבוד”.
אז הפכנו מכורים לנתונים. אנחנו מודדים הכל: צעדים, קלוריות, KPI, ROI, נופלים, גרם חלבון, ציונים, משקל ועוד.
ועכשיו תבין עד כמה מי שנמצא בראש מערכת, או בתפקיד בכיר, מכור לנתונים יותר ויותר…
אז איך בעולם שבו התרגלנו למדוד, לספור ולהביא את ה”ציון” הטוב ביותר כדי שנוכל להתברג ולהתקדם, אפשר לשתוק ולהיות ב”כלום”?
האם הכלום הזה בכלל מדיד?
האם משהו שהוא לא “מדיד” יכול להיות “יעיל”?
איך אפשר, אם בכלל, “לתגמל” את מה שלא “מדיד”?
ואיך “נצליח”, או איך ידעו ש”הצלחנו” אם נעז לשהות בתוך הכלום הזה?
מפחיד, לא?
+++
כשחזרתי מיום ה-VIP עם האחד היחיד והמיוחד שזכיתי בו אתמול – פתחתי את הסמארטפון. רציתי לספר לעולם על היום המופלא הזה.
פתחתי את גוגל PLAY.
הורדתי אינסטגרם.
הורדתי פייסבוק.
אימתתי חשבונות.
הכנסתי את הסיסמאות.
וחשבתי להעלות כמה תמונות, ממש מעט, מהיום הקסום שעברנו.
אבל ב-20 דקות הללו שהייתי מחוברת לתרעלת המכוונת של חברת מתה – הספיקו לקפוץ לי לפיד מלא דברים שהרגישו לי בדיוק, אבל בדיוק(!), כמו שקולה טועמת נורא-ואיום אחרי שמתנזרים ממנה.
זה אפילו הרגיש לי בלתי נסבל.
כמות הרפש, הסבל, הקנאה, הכאב, הקושי והפחד שנדחפו לי לפיד ב-20 דקות – היתה רעל בלתי נתפס.
רעל שאנחנו מזרימים לעצמנו לוריד באהלן-אהלן ביום יום. רק כי התרגלנו. רק כי אנחנו מכורים. רק כי התרגלנו לחשוב שאי-אפשר בלי “זה”.
העליתי 3 פעימות של סטורי.
והרגשתי שזה… חסר טעם!
כן. חסר טעם.
אני. הלה אשר אלופת הסטוריז והסטטוסים! שהרבה אנשים נהנים לצפות בלייףסטייל ובסיפורים שאני מעבירה דרך הסטוריז – הרגשתי שזה… סתמי.
העליתי.
נגעלתי.
ומחקתי את האפליקציות שוב.
אחר כך שאלתי את אחד החברים הטובים שלי:
“אבל למה?”
למה בעצם להעלות סטורי אחרי יום כזה קסום? כי מה המחשבה שעומדת בבסיס?
האם זו המחשבה:
“היי תראו איזו אלופה אני!”
או
“היי, תקנאו באדם אחד יחיד ומיוחד שזכה איתי ביום VIP ואתם לא!”
או אפילו המחשבה:
“אם זה לא יישמר בארכיון של מתה – אז אולי לא יקפצו לי זכרונות בעתיד?”
מה הקטע בעצם?
האם חשבתי שהסטורי הזה יציל את העולם ממשהו? האם זה מה שיגרום לאנשים להבין שאם הם נמצאים בעמדה בכירה, יום כזה הוא קריטי עבורם? כי התרגלתי לשתף את מה שעשיתי?
למה בעצם?!
שאלה טובה. עוד אין לי תשובה עליה.
ב-20 דקות קיבלתי לפיד תמצית של כל מה שהרשתות הלולו אמונות לעשות: לעורר בנו בחילה. לפעמים גם כעס. ועלבון. ותחושת שנאה. ואפילו פחד. כי אם הכל יהיה שם טוב, אז איך הדופמין ימכר אותנו?
אז לכבוד יום הולדתי, החלטתי שבשלב זה אני לא רוצה לבלוע את הרעל הזה יותר.
בחרתי להפסיק לספר לעצמי סיפורי אלף לילה ולילה על זה ש”הקול שלי” “חשוב” “שם”. או להצדיק את זה בכך שזו הדרך שלי “להתעדכן”. וגם להפסיק לשקר לעצמי שאני עוקבת רק אחרי “מי שבאמת חשוב לי”. כי הרי מתה מקפיצים לנו לפיד 90% לא מה שחשוב לנו.
שטויות. שטויות. במיץ. עגבניות.
הדופמין הזה רק הורס לנו את החיים.
עץ נופל ביער
הבוקר נזכרתי בשיח שעבר כחוט-השני לכל אורך סדנת ה-VIP אתמול, עם אותו אדם אחד יחיד ומיוחד:
אם עברתי יום קסום, וסדנה מדהימה, וכמעט שלא צילמתי, ולא העליתי עליה שום איזכור לרשת – האם זה אומר שהיא לא התקיימה..?!
+++
בשנת 2011 עינב ג’קסון הוציאה את הסינגל: “עץ נופל ביער”. לפני כמה שנים הגעתי להופעה שלה בלבונטין, רק בזכות השיר הזה.
אני די בטוחה שאף אחד לא מכיר אותו חוץ ממני.. 🙂 אז תיהנה.
הלה אשר
אשת הסוד של הבכירים
+++
הפוסט הזה נשלח לאלפי מנויי הניוזלטר שלי. כדי להצטרף לניוזלטר, במתנה לגמרי, אפשר ללחוץ על הלינק הזה וליהנות ביחד עם עוד אלפי מנכ”לים, מנהלים, יזמים ובעלי עסקים שמקבלים תוכן איכותי מדי שבוע.
מכאן קובעים איתי שיחה.
יש לך שאלה? אפשר לשלוח לי לווצאפ.
כאן אפשר לצפות בהרצאה על ניהול בעולם החדש
וכאן אפשר להכיר אותי קצת יותר
נ.ב
אם הכל “עובד”, אז למה זה לא מרגיש כמו “הצלחה”?!
כל מי שעבר דבר או שניים בחיים, כבר יודע ש”הצלחה” זה לא כל הסיפור. ושאנשים מצליחים משלמים מחיר מאוד גבוה על החיים שהם בנו.
יש פער בין הצלחה חיצונית מתפקדת (רמת חיים), לבין חוסר בהירות פנימית (איכות חיים). הפער הזה מוביל לשחיקה. לקשיי שינה. להחלטות שלא יושבות נכון עד הסוף. ואפילו לשיתוק בקבלת החלטות אמיצות, כאלה שהמחיר עליהן מרגיש גבוה מדי בשלב הזה של החיים.
אם החיים שעבדת כל כך קשה לבנות, כבר לא מרגישים כמו מקום שאתה באמת רוצה להיות בו. ואם אתה מנצח בחוץ, אבל בפנים זה כבר לא מרגיש לך כמו ניצחון. אז התפקיד שלי זה להחזיר לך את הבהירות לחיים האישיים ו/או העסקיים.
ככה עובדים איתי:
+ פגישה חד פעמית פרונטלית/זום
+ סדנה (יש סדנאות לקהל הרחב, ויש סדנאות ייעודיות לארגון שלך)
+ הרצאה בארגון
+ תהליך ליווי פרטני מתמשך
אנחנו תמיד מתחילים בשיחה שבה אנחנו מדייקים את המטרה שלך, ומחליטים איך להתקדם איתה.
את השיחה קובעים כאן
ולגבי המיזם החדש שלי, סדנה של איש אחד:
קודם כל צופים כאן בלינק הזה, ואחר כך מגישים מועמדות כדי לשריין מקום.
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים
