איך לשנות את המצב הרגשי שלך בלחיצת כפתור?

האם זה נשמע לך מוכר?

  • כמה פעמים יצא לך להריח בושם מסוים ולהיזכר בבת הזוג שלך? או שאולי שיר מסוים שהתנגן ברדיו הזכיר לך את ילדותך?
  • האם היית רוצה להיכנס לישיבה חשובה עם ביטחון עצמי גבוה יותר ומה דעתך על לקבל בוסט של מרץ ואנרגיה בכל פעם לפני שאתה יוצא לעשות כושר?
  • כמה אפשרויות נפתחות בפניך כאשר אתה מבין שיש אסטרטגיה ברורה ליצירת סוכני שינוי חיוביים בחייך?
  • מטרתו של מאמר זה היא להראות לך שלכל אחד [גם לך] יש את היכולת לייצר לעצמו סוכן פנימי שאחראי על השינוי הרגשי שלו.

בסרגל אותיות מדויק ציירתי אות-אות

עם לורד עבה בצבע זהב. שלושה שלטים כאלה הכנתי, בכל שלט אחת מהמילים: “ירושלים של זהב”. ובחרתי גם פייטים בצבע זהב שהדבקתי באדיקות בכל אות.

יצא לי יפה, מוזהב והייתי מאוד גאה בעצמי.

בחודשיים שקדמו לתחרות ניהלתי לנו לו”ז מאוד צפוף, בכל הפסקה הייתי בוחרת פינה אחרת בבית הספר לצורך אימונים ומאמנת בה את חברותי. התאמנו על המילים של השיר שחיברתי, על תנועות הריקוד ועל הנפת שלטי הזהב ברגע הנכון בסוף השיר: אני מניפה את השלט “ירושלים”, חברה אחת מניפה את השלט “של” וחברה שניה מניפה את השלט “זהב”.

ירושלים של זהב – מזהב.

כשבוע לפני התחרות הלכתי עם אמא לקנות חולצת מלמלה לבנה ובכל הזדמנות שהיתה לי, חיברתי את המיקרופון הבייתי לרדיו-טייפ הענק והשחור [רדיו-טייפ של תחילת שנות ה-90], מכניסה את קלטת הפלייבק, מתעלמת מהנוכחות של בני משפחה נוספים ושכנים ושרה להנאתי בכייף. ובקולי קולות 🙂

לעתים אפילו הגדלתי לעשות ורקדתי לי על מפתן מרפסת הבית כאשר אני מדמיינת את מעקה התריסים כבמה ואת השכנים כקהל.

הייתי מאוד גאה בעצמי. היה לי ברור שבתחרות שירי יום ירושלים,

השיר שלי, הלה אשר מכיתה ב’1 – זוכה במקום הראשון!

את אירועי כיתה ב’ אני לא זוכרת, אבל את היום הזה אני זוכרת היטב.

יום התחרות הגיע.

ילדה בת 7, עם צמה ארוכה ומהודקת, לובשת חולצת מלמלה לבנה וחצאית כחולה עומדת באולם פיס שענק על מידותיי. מימיני ומשמאלי שתי חברותי ומאחורה תפאורה קלה לכבוד ‘תחרות שירי יום ירושלים’ הבית ספרית.

כל ביה”ס יושב מולי ביציעים ואני רואה ראשים-ראשים אל מול העיניים, המון המון ראשים. אולי מאות. והלב שלי דופק בעוצמה רבה של התרגשות.

הפלייבק מופעל ואנחנו מתחילות לשיר.

אני לא זוכרת את השיר, אני לא זוכרת את התנועות ואני גם לא זוכרת מי הן שתי החברות ששרו איתי.

אבל-

אני כן זוכרת שבסוף השיר הנפתי בגאווה את השלט שלי. השלט המוזהב שעליו כתבתי את המילה ‘ירושלים’ באותיות זהב עם פייטים נפלאים.

וברגע הזה,

באותה השניה בדיוק,

כל הפרצופים שמולי צוחקים צחוק מתגלגל ומצביעים עלי.

הגאווה שהיתה בידיים שאוחזות בשלט מתחלפת ברעד שאוחז בידיים שאוחזות בשלט.

וכל מה שאני רואה זה פרצוף צוחק ועוד פרצוף צוחק ועוד אחד.

מאות פרצופים צוחקים ביציעים!

המורה צילה מנסה לסמן לי משהו עם הידיים. ואני? אני לא מבינה מה מסמנים לי ומדוע במקום למחוא לי כפיים סוערות כל ביה”ס פשוט צוחק.

ואז, בשבריר שניה, אני מביטה בשלט שהנפתי ואני מגלה שהשלט הפוך.

שום דבר לא סייע, ברגע הזה, לילדה בת 7 שמגלה שירושלים המוזהבת שלה הפוכה ובמשך דקה ארוכה [שנדמית לי כנצח] כל ביה”ס צוחק מולה. לא עוזרים חודשיים של עבודה מאומצת, לא צמה מהודקת לראש, לא חולצת מלמלה חדשה וגם לא השלט המוזהב והיפה שביד.

אני לא זוכרת איך הסתיים המופע והאם הפכתי את השלט חזרה. אני גם לא זוכרת איך סיימתי את ההופעה ומה קרה לאחר מכן.

אני רק זוכרת את הרגע הזה.

באותן השניות, ילדה בת 7 צופה במאות העיניים הצוחקות שמולה, הידיים שלה רועדות מבושה, אולם הפיס הגדול הופך להיות ענק יותר על מידותיה והמחנק בגרון עולה על גדותיו.

באותן השניות תת-המודע שלי צורב את החוויה הזו: רעד, אולם ענק, מחנק בגרון, שלט הפוך, חודשיים של עבודה שיורדים לטמיון ומאות זוגות עיניים צוחקות.

עלי.

ואני רק רציתי לשיר

היום, כאשר אני מביטה בילדה הזו, בת ה-7. כל שאני רוצה זה לרוץ אליה, לחבק אותה, לסייע לה להפוך את השלט וללמד אותה לחייך אל כולם בגאווה.

אבל הילדה הזו, בת ה-7, זו שאהבה לחבר את המיקרופון לרדיו-טייפ הענק ולשיר מבלי להתחשב בשכנים, הילדה הזו שבאותם הרגעים אף אחד לא רץ אליה,

הילדה הזו

הפסיקה לשיר.

היא שרה בלב, היא שרה בדמיון, היא שרה בחדרה בבית. אבל היא כבר לא שרה במרפסת והיא לא שרה יותר מול כל ביה”ס.

עוברות להן כמה שנים, הילדה הזו מצטרפת למקהלה ובכל פעם שהילדה הזו מקבלת הזדמנות לשיר סולו סופרן – רעד הידיים שאחזו פעם בשלט ההפוך מתעורר, המחנק בגרון עולה והלב שלה פועם בחוזקה.

במקהלה מבינים שהילדה עם הקול היפה לא מצליחה לשיר לבד סולו ומחליטים לצוות לה עוד מישהי לשירת הסולו. אבל בכל פעם שהיא רואה את הפרצופים מהקהל- הרעד של הידיים שאחזו בשלט המוזהב של ירושלים ההפוכה מתעורר והוא זה שאוחז במיקרופון של סולנית המקהלה הרועדת.

כפתור הפעלה סודי

חוויה שמחברת אותנו ישירות אל תחושות חזקות – יכולה לייצר לנו חיבור אוטומטי בין הזיכרון של התחושה ובין התגובה האוטומטית שהגוף שלנו מייצר.

במקרה שלי: בכל פעם שעליתי לשיר על במה – הזיכרון של תחושת העלבון והבושה מהפרצופים הצוחקים ייצר אצלי תגובה פיזית של הגוף, תגובת רעד.

החיבור האוטומטי הזה בין זיכרון התחושה לתגובה הפיזית, מוגדר בשפה המקצועית: עוגן.

עוגן הוא כפתור הפעלה רגשי שמופעל אצל כל אחד ואחת מאיתנו במצבים שונים. העוגנים נוצרים בכל המערכת החושית שלנו: אנחנו יכולים לראות / להריח / לטעום / למשש משהו – והתחושה הזו תעורר אצלנו במיידית רגש מסוים או תגובה פיזית מסוימת של הגוף.

בוודאי מוכרות לך סיטואציות דומות:

  • ריח של אוכל שבושל על פתיליה בשוק מזכיר לי את המאכלים הטעימים והמטבח של סבתא – מיד בלוטות הטעם שלי פועלות, תחושות נוסטלגיה משפחתיות וטובות מציפות אותי ואני נעשית רעבה.
  • שיר מסוים שמתנגן ביוטיוב מזכיר לי טיול קסום בחו”ל – מיד עולות בי תחושות שמעוררות בי שמחה וחיוך רחב נמלא על פני.
  • ריח של בושם ספציפי על מישהו שחולף על פני ברחוב – מזכיר לי מיד אהבה ישנה ואני נעשית מתגעגעת לכמה רגעים.

המח שלנו, הוא כלי כל-כך חזק ביצירת כפתורי ההפעלה הללו. ברב הזמן אנחנו לא מודעים לעצם הטריגר שמפעיל את כפתורי ההפעלה הללו, וחלקינו אפילו לא מודעים לעצם קיומם.

בעודך קורא שורות אלה, אתה בוודאי נזכר בכפתורי ההפעלה הרגשיים הייחודיים שלך. וכאלה יש אצל כל אחד ואחת מאיתנו. הם מופעלים בזמנים שונים, מזכירים לנו סיטואציות שונות ומעלים בנו תחושות ורגשות שונים (שמחה / עצבות / התרגשות / התלהבות / ילדות מאושרת / כעס / פחד / תסכול).

סוכנים ליצירת מחשבות טובות וחיוביות

אתה בטח מדמיין לעצמך, מה היה קורה לו היית יכול ללמוד לנצל את המח שלך למטרות יעילות עבורך? אילו אפשרויות נפלאות יפתחו עבורך כאשר תלמד לייצר ולהפעיל כפתורי הפעלה יעילים ומקדמים עבורך?

כל אחד מאיתנו [גם אתה] יכול לייצר לעצמו סיטואציה בה הוא מתחבר ליכולות הפנימיות והעצומות שקיימות בו. כל אחד מאיתנו יכול להשתמש בכפתורי ההפעלה הללו ולייצר באמצעותם עוגנים של יצירת מחשבות טובות וחיוביות.

את יצירת כפתור ההפעלה הזה, הסוכן-האישי, אנחנו מכנים: יצירת עוגן.

תאר לעצמך שבכל פעם, לפני שאתה נכנס לפגישה חשובה, אתה מפעיל את הסוכן האישי שלך ליצירת והעלאת הביטחון העצמי?

או כאשר אתה חוזר הביתה מהעבודה, אתה מפעיל את הסוכן שלך שממלא אותך במרץ לקראת הכושר שאתה הולך לעשות?

או שיש לך סוכן-הפעלה-אישי שבכל פעם לפני שאתה יוצא לדייט הוא מעלה בך תחושת רגיעה ושלמות עצמית?

נפלא, לא?

ארבעת כללי המפתח ליצירת סוכן חיובי בחיי

איך יוצרים עוגן?

כאשר ניצור עוגן, נעשה זאת באמצעות תנועה ייחודית שמבטאת עבורנו את מה שנרצה להרגיש/לעגן בסיטואציה. יש כאלה שנעזרים בזמן יצירת העוגן גם בחפצים שנמצאים עליהם ברב הזמן, כדוגמת שעון / טבעת / שרשרת. [בזמן יצירת העוגן הם נוגעים בחפץ].

דוגמאות לתנועות עבור עוגנים: שילוב ידיים, יצירת אגרוף, להצמיד את האגודל והאצבע אחת לשניה בחוזקה, מחיאת כף, תנועת “יש” עם היד, קפיצה במקום, מישוש הטבעת/השרשרת שעלי ועוד.

ארבעה מרכיבים
ארבעה מרכיבים

לכל עוגן יש ארבעה מרכיבי מפתח שככל שנקפיד לקיים את ארבעתם – הרי לנו עוגן נפלא וחזק:

  1. עוצמת הרגש – זהו מרכיב מפתח ביצירת עוגנים. אנחנו נרצה שעוצמת הרגש או עוצמת הרגיעה בעת יצירת העוגן תהיה גבוהה. אנחנו יכולים לעשות זאת באמצעות מוסיקה אהובה שמתאימה לסיטואציה ובאמצעות מחשבה על מישהו שמבטא עבורנו את העוצמות הללו.
  2. תזמון – מתי אנחנו יוצרים את העוגן? ההמלצה היא לייצר את העוגן בדיוק בפיק של עוצמת הרגש החזק. לדוג’: אנחנו יכולים לשמוע מוסיקה שמבטאת עבורנו התלהבות ושמחה וברגע השיא של המוסיקה – אנחנו ניצור את העוגן [באמצעות התנועה].
  3. ייחודיות – העוגן שנבחר [התנועה שנעשה] צריכה להיות ייחודית לשימוש בעוגן ואיננה מזוהה עם דברים אחרים ותנועות דומות שאנחנו עושים במהלך היום.
  4. חזרתיות – העוגן נוצר ברגע והחזרתיות מעצימה אותו. לכן, בכדי שהעוגן ייטמע בנו – אנחנו נחזור עליו שוב ושוב ושוב, לפחות 5 פעמים ברגע יצירתו. בנוסף, נמצא הזדמנויות בכדי לחזור עליו כל יום במהלך עשרת הימים לאחר יצירתו, זאת בכדי להפוך את העוגן לאוטומטי עבורנו.

איך משתמשים בעוגן?

את העוגן נפעיל בכל פעם שנרצה להרגיש ולחוש את הסיבה שלשמה הוא נוצר.

לדוג’: בחרתי לייצר לעצמי עוגן שמטרתו היא העלאת רמת הביטחון העצמי בכל פעם לפני שאני עולה להרצאה. לאחר שיצרתי לי את העוגן הרצוי [על פי שלבים 1-4 שנלמדו במאמר] אחזור עליו לפחות עשרה ימים לאחר יצירתו. ובכל פעם, לפני שאעלה לבמה, אפעיל את העוגן הזה.

עם הזמן, העוגן הזה יקשר עבורי באופן טבעי בין מצב ביטחון עצמי גבוה ובין הרצאות. ובכל פעם שאפעיל אותו – רמת הביטחון העצמי שלי תעלה.

ומה קרה עם הרעד בידיים שאחזו במיקרופון מול קהל?

הרעד שהיה מלווה בתחושת עלבון ועוגמת נפש – התחלף ברעד של התרגשות גדולה מהחוויה הנפלאה שאני עומדת לעבור ולהעביר את הקהל שמולי. השכנים שהיו הקהל השבוי שלי התחלפו באנשים בוגרים שמגיעים לסדנאות ולהרצאות שלי, מרצונם. המוסיקה של השירים התחלפה במנגינה של הרצאות וסדנאות והקהל הצוחק שצחק על ‘ירושלים’ המוזהבת וההפוכה שלי התחלף בקהל שנהנה מההומור ומהכייף שהוא חווה באמצעותי בסדנאות.

ואני חושבת לעצמי ומחייכת: כמה נפלא שידעתי לשנות באמצעות אסטרטגיה ברורה את העוגן שלי ואיזה כייף שהוא התחלף לעוגן כל כך מקדם בחיי.

גם עבורך זה אפשרי. אני מזמינה אותך לקחת לעצמך כמה רגעים ולחשוב: מהו העוגן המקדם שאתה רוצה לייצר בחייך? וכיצד אתה הולך לעשות זאת?

הלה אשר

Mental & Business Coaching | Executive Mentoring | Certified Trainer & Master of NLP | Business Consultant

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך