אתה מגיע סוף-סוף הביתה, מכבה את המנוע בחניה, ונשאר לשבת באוטו עוד עשר דקות. החושך בחוץ מוחלט, האור היחיד הוא המסך של הטלפון שמאיר לך את הפנים. אתה לא באמת עושה שם משהו דחוף. אתה רק עובר שוב על המיילים, בודק אם מישהו שלח וואטסאפ, או סתם בוהה בחלון.
מושך עוד כמה דקות של שליטה ושקט מדומה, לפני שאתה עולה למעלה וצריך להחליף כובע. כי ברגע שתפתח את הדלת, אתה תאלץ להודות באופן סופי שהיום נגמר. וכבר לא תוכל להסתתר מאחורי התפקיד והמשימות.
+++
אחד הדברים שמאפיינים את השלב הזה בשנה, הוא הכניסה המוקדמת של החושך לחיים שלנו. עוד לא הספקנו למצמץ, והשעה 16:15 כבר מביטה אלינו מהשעון. אור הדימדומים מתחיל לרדת לאיטו, ושניה לפני ששמנו לב, החושך כבר עוטף אותנו מכל כיוון ומכבה את האור בחוץ.
לא יודעת איך זה אצלך… אבל אצלי, ברגע שמחשיך כל כך מוקדם, הגוף והראש מתבלבלים. אני מרגישה כבר ב-19:00 בערב שנגמר לי היום.
מי אוהב שמחליטים עליו שנגמר?
לא אני.
ובטח לא התרבות שאנחנו חיים בה.
אנחנו לא אוהבים שמכבים לנו את האור וקובעים לנו שזהו. הגיע הזמן לעצור. כי אנחנו חיים בתרבות של “עוד”. תרבות שמקדשת את הרצף האינסופי ומפחדת פחד-מוות מלהרגיש שהחמצנו משהו.
עוד לגלול בפיד מבלי לראות באמת כלום. עוד SAVE על מתכון ש”מתישהו נכין”. עוד משימה אחת אחרונה לפני השינה. עוד כלי חדש שצריך ללמוד לפני שיהיה מאוחר. עוד סוכן חדש. עוד מודל חדש. עוד לראות טמבלויזיה. עוד ועוד.
העיקר לא להודות שהחושך הגיע אלינו!
אצל מי שנושא משרה בכירה, הסיפור הזה הרבה יותר עמוק מעוד הרגל תרבותי חסר-שחר. הפחד הזה מלעצור, זו ממש זהות של פחד קיומי.
כי כשאתה נמצא בעמדת מפתח, להודות שהיום נגמר, שהאנרגיה ירדה או שפשוט אין לך יותר מה לתת הערב – מרגיש כמו הודאה בחולשה או איבוד שליטה.
המוח הבכיר מאומן לסחוב עוד ישיבה, להביט על עוד מסך, לענות על עוד מייל ב-22:30 בלילה ולהחזיק פאסון של זמינות תמידית, גם כשהגוף מאותת לך מזמן שהמיכל ריק. כאילו שאם תשחרר את האחיזה לשניה, אז משהו יקרוס. או יותר גרוע – מישהו אחר יעקוף אותך.
אז מה עושים? מתעלמים מהחושך.
אנחנו מתעלמים וממשיכים לסחוב על אוטומט. מדליקים נורות נאון בוהקות במשרד ובסלון, רק כדי לייצר אשליה שהיום איננו כלה.
אנחנו מציפים את החושך ברעש לבן. עוד כוס קפה בשעה שש בערב, כדי לדרוס את העייפות הטבעית. אולי עוד סידרה כדי שנהיה בעניינים. אולי “רק לעבור על המצגת למחר” שניה לפני שנכנסים למיטה.
אנחנו מנהלים מלחמה שלימה נגד השעון הביולוגי שלנו. כי למה שאני אכנע?? אז אנחנו מחזיקים את עצמנו ערים. בכוח. מתוחים. בכוח. דרוכים. בכוח.

שששש שרק לא נגלה לחושך בטעות, שהוא בעצם… חושך!
איך אפשר לגרש חושך אם מתעלמים ממנו?
לאחרונה חשבתי על השיר הידוע שכולנו גדלנו עליו: “באנו חושך לגרש”. ותהיתי בלבי… איך אפשר בכלל לגרש את החושך, אם אנחנו כל הזמן נמנעים מלהגדיר אותו ככזה?
הרי לחושך יש תפקיד. ולאור יש תפקיד בעולם. ואת שניהם אנחנו צריכים ללמוד לכבד.
אבל איך מכבדים חושך?
קודם כל, יודעים להגדיר מהו חושך. וקוראים לו בשמו.
לא מיתממים מולו.
לא מלבינים אותו.
ולא הופכים אותו ל”אור”.
תראה מה קורה סביבנו בשנים האחרונות, כשגורמים שונים מנסים לטשטש גבולות ולהפוך חושך לאור באמצעות מכבסת מילים של “דמוקרטיה”.
רוצה דוגמא למנגנון הקיצוני של איך עובד Dark-Wash?
חמאס? חמאס יימחשמם “זה בסך הכל ארגון צדקה”.
7.10? זה לא קרה ב”וואקום”.
המנון מדינת ישראל? זה לא מייצג את “כולם”, אז זה סבבה לצאת מהמליאה.
ציונות? זו בכלל “גזענות”.
יום העצמאות של מדינת היהודים? “נכבה”.
ארצות הברית של אמריקה? מסתבר שמהשבוע יש את אמריקה המוסלמית.
גבולות ברורים בין טוב לרע? זו בכלל “גזענות” וחשיבה “חשוכה”.
ביטחון לאומי ומשילות? “פשיזם”.
כבר שנים שמלבינים לנו מול הפנים, ללא בושה, עוד ועוד חושך. חושך שמנסים בכוח להפוך לאור. משום מה, הלבנת החושך התחפשה לנאורות במשרה מלאה.
האם אנחנו רואים את זה כשזה קורה אצלנו?
קל לנו מאוד לזהות את ההיתממות הזו כשהיא נעשית ב”חדשות” או בפוליטיקה. אבל האמת פחות נוחה היא שאנחנו עושים את אותו הדבר לעצמנו, בחיים האישיים ובקריירה שלנו.
איך? אנחנו לוקחים את העייפות הטבעית של סוף היום, את השחיקה ואת הצורך של הגוף לעצור, ומלבינים אותם במילים יפות כמו “מנהיגות”, “זמינות” או “מוסר עבודה”.
כדי לדעת איך לפעול מול חושך, חייבים קודם כל לכבד אותו ולהגדיר אותו ככזה. לקרוא לו בשמו. בלי להלבין ובלי להתבלבל. כי רק כשמגדירים את החושך במדויק, יודעים מה לעשות איתו:
כשזה חושך מוסרי, חובה עלינו לגרש אותו. ולכבד אותנו.
וכשזה החושך הטבעי של סוף היום, של העייפות ושל הגוף שמאותת שנגמר הכוח, לדעת לעצור. ולכבד אותו.
הלה אשר
אשת הסוד של הבכירים

אם הכל “עובד”, אז למה זה לא מרגיש כמו “הצלחה”?!
כל מי שעבר דבר או שניים בחיים, כבר יודע ש”הצלחה” זה לא כל הסיפור. ושאנשים מצליחים משלמים מחיר מאוד גבוה על החיים שהם בנו.
יש פער בין הצלחה חיצונית מתפקדת (רמת חיים), לבין חוסר בהירות פנימית (איכות חיים). הפער הזה מוביל לשחיקה. לקשיי שינה. להחלטות שלא יושבות נכון עד הסוף. ואפילו לשיתוק בקבלת החלטות אמיצות, כאלה שהמחיר עליהן מרגיש גבוה מדי בשלב הזה של החיים.
אם החיים שעבדת כל כך קשה לבנות, כבר לא מרגישים כמו מקום שאתה באמת רוצה להיות בו. ואם אתה מנצח בחוץ, אבל בפנים זה כבר לא מרגיש לך כמו ניצחון. אז התפקיד שלי זה להחזיר לך את הבהירות לחיים האישיים ו/או העסקיים.
ככה עובדים איתי:
+ פגישה חד פעמית פרונטלית/זום
+ סדנה (יש סדנאות לקהל הרחב, ויש סדנאות ייעודיות לארגון שלך)
+ הרצאה בארגון
+ תהליך ליווי פרטני מתמשך
אנחנו תמיד מתחילים בשיחה שבה אנחנו מדייקים את המטרה שלך, ומחליטים איך להתקדם איתה.
את השיחה קובעים כאן
+++
>> הבינג’ על התהליך המלא משחרור משחיקה ממש כאן
>> מכאן תופסים מקום בתהליך המלא לשחרור משחיקה תוך 30 ימים
<< מכאן מצטרפים לאלפי מנכ”לים, יזמים, בכירים ובעלי עסקים שמקבלים תוכן איכותי במתנה כל שבוע!
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים








