| ביום שלישי, ערב לפני בדיקת חמץ, חגגנו להורים שלי יום נישואים. כן, הם היו אמיצים מספיק לעשות את זה. הם בחרו להתחתן ערב לפני בדיקת חמץ 🙂 עד היום הם טוענים שכל האורחים הגיעו, רק כי היתה להם הזדמנות לאכול ארוחה טובה. פשוט הבתים של כולם כבר היו מוכשרים לפסח ועל אף המלחמה שבחוץ, לא חיכינו “שיגמר” כדי לחגוג. לא אמרנו שנעביר ליום אחר. ולא חיכינו שהמציאות תתאים לנו יותר. התקבצנו מכל קצוות, והגענו לחגוג במנגל משפחתי. ילדים חמודים בשלל גילאים יודעים להפסיק באמצע הביס כדי לוודא אם זו התרעה או אזעקה. ומבוגרים חמודים רודפים אחרי ילדים חמודים לממ”ד עם מגבונים, כדי לנגב ידיים מהשיפודים. וחוזר חלילה. מדליקים מנגל, טועמים, מכבים מנגל, נכנסים לממד, מנגבים לילדים את הידיים, יוצאים מהממד, מדליקים מנגל, טועמים, מכבים.. וכו’. הילדים למדו מה זה לייצר המשכיות, בתוך שגרת מציאות שלא מתיישרת לנו עם התכניות. |
בקצה אחר, לא-רחוק מהליטני, אחי ירד מטה על התחת
| בתוואי שטח שהוא מדרון תלול שלא מיועד לירידת אדם. בוץ סמיך שהנעל נשארת בתוכו. רוח שמצליחה לחדור את כל השכבות. גשם בלתי פוסק. עשרות קילוגרמים על הגב של ציוד הכרחי ונשק. חשוב לא לאבד ולא לרסק. הדרך היחידה לחצות היא בלשבת על התחת ולהקפיד להישאר בחיים. או בחתיכה אחת. בחיים. אין דרך אחרת. הגשרים הופצצו. הנתיבים ה”רגילים” נעלמו. ואת העבודה מישהו צריך לעשות. הקור לא נשאר בחוץ, הוא נכנס פנימה. לעצמות. לידיים. לחזה. לרגעים נדמה שלהחזיק את הנשק זו משימה בפני עצמה, כי האצבעות כבר לא משתפות פעולה. והגוף הגיע לקצה. וזה לא רגע חד פעמי. זו שגרה שלא מתיישרת עם שום הגדרה של “תפקוד” שאנחנו מכירים. שגרה שבה הגוף עובד כל הזמן, גם אם הוא “ישן” בתוך שק”ש רטוב מגשם ומבוץ. אין הפסקה כדי להירגע, להתחמם ולאפס אותך למצב נורמאלי. אין נקודה שבה התנאים “מספיק טובים” כדי לעבוד מתוכם. יש רק להמשיך, מתוך מה שיש. מנת המזון היומית ללוחם: 3 קבנוס או קופסת טונה ביום. ולפני פסח, גם 2 לחמניות ריקות. “לא הבנתי”, אמרתי לו: “זה כי אין אוכל, או כי אין מקום על הגב?”. “זה שילוב של גם וגם. וגם כי זו המציאות אחרי מעל שנתיים של לחימה. אז התרומות שהיו בהתחלה, זה כבר לא מה שיש היום..”. “זה מכעיס אותי”, אמרתי לאחי מתוך תחושה עמוקה של חוסר צדק ודאגה. אבל הוא, מבלי להתעכב על זה עקרונית, החזיר אותי לשטח: “לכעוס לא משרת אף אחד. זה מה שצריך לעשות ומישהו צריך להיות שם”. |
יש מרחק גדול בין שני הסיפורים המשפחתיים הללו
גם בקילומטרים. גם במזג האוויר. ובוודאי שבתנאים.
האחד קורה סביב מנגל, עם ילדים, צחוק, רעש חיובי. ושגרה שנקטעת מדי פעם. ואילו השני קורה בתוך בוץ טובעני, גשם זלעפות, קור, ועומס שלא נגמר.
אבל בשניהם, אף אחד לא מחכה שהמציאות תתיישר כדי להמשיך.
להורים חגגנו יום נישואים, גם כשרצנו עם הילדים לממ”ד. ואחי המשיך לרדת במדרון התלול מכוסה בבוץ, בתנאים שלא מאפשרים שום דבר נורמאלי.
באף אחד מהמקרים הללו אין רגע שבו הכל מסתדר, והו-אז מתחילים לפעול.
יש החלטה להמשיך קדימה, עם מה שיש.
+++
זה דבר שלא פשוט להבין מבחוץ.
אחרים יכולים לטעות ולחשוב שזו בינוניות, או רף בינוני של חיים.
כי אנשים רגילים לחשוב שתנועה מגיעה אחרי שהדברים מתבהרים. או אחרי שהתנאים “מסתדרים”. אחרי שיש לנו איזו “יציבות” להישען עליה.
אבל המציאות, מראה לנו שוב. ושוב. ושוב. ושוב. משהו אחר: שתנועה לא מתחילה כשהתנאים מתחילים.
היא מתחילה כשמישהו מחליט לא לעצור.
וזה קורה אגב, בכל נושא.
פגשת פעם סטארטפיסט מצליח? סוחר מצליח? מפקד מצליח? או בעלים של חברה מצליחה?
אני עובדת עם האנשים הללו. ולאף אחד מהם לא היו תנאים ברורים ומסודרים מלכתחילה.
אך ורק בדיעבד.
מציאות שאיננה נותנת מנוחה
לחג הפסח הזה נכנסנו לא רק עם שולחן חג. אלא עם מציאות שאיננה נותנת מנוחה.
כי פסח אף פעם לא היה סיפור על יציאת-מצרים אחת גדולה, מסודרת, ועם סוף ברור. פסח הוא מהות שעוברת מדור-לדור.
זה התחיל בחיפזון, המשיך לקפיצה המפתיעה של נחשון בן-עמינדב אל תוך ים-סוף, והמשיך במדבר.
מחוסר יציבות וחוסר וודאות ל… חוסר יציבות וחוסר וודאות.
ואולי זה הסיפור הגדול של העם שלנו
עם שלא מחכה שהדרך תהיה לו ברורה כדי לצאת. עם שמורכב מאנשים שלא מחכים שהמציאות תסתדר להם כדי לפעול. או שתיגמר המלחמה כדי שהם ישתו קפה.
לא כי הכל מובן לנו.
אלא כי יש רגעים בחיים שבהם כבר אין לך פריבילגיה לחכות. וצריך לנוע מתוך מה שיש. גם אם זה חלקי. גם אם זה קשה. גם אם זה לא מתיישר עם שום תכנון מוקדם. וגם אם נותרו לך 18 רק 18 דקות כדי לאפות מצה. או לדחוף קבנוס לתיק.
המנהיגות שאנחנו נדרשים אליה בשנים האחרונות
אני מדברת על זה לא מעט לאחרונה. בפודקאסטים שמארחים אותי, במיילים, בסדנאות ובהרצאות שלי. וגם בלייבשישי האחרון [זה הלינק ללייב לצפייה ישירה].
זוהי המנהיגות שאנחנו נדרשים אליה בשנים האחרונות. ברמה האישית, ברמה המשפחתית, ברמה האירגונית, ברמה הקהילתית וברמה המדינית.
מנהיגות של תנאים לא-מושלמים. ומנהיגות של תוכניות שמתקיימות לא-בדיוק לפי הספר.
מנהיגות שמסוגלת להחזיק תנועה עצומה בתוך אי-וודאות. מנהיגות שמבינה שלא הכל יסתדר לפני שמתחילים. מנהיגות שיודעת שלא כל התשובות יגיעו לפני שנגיע לארץ המובטחת.
ובעיקר
מנהיגות שיודעת לשאת ולהחזיק את מאמץ הדרך, יותר מאשר את התוצאה הרצויה של סוף הדרך.
חג פסח כשר ושמח.
הלה אשר
כאן אפשר לצפות בוובינר שהעברתי במסגרת “אמנות הלא-כלום”. לאחר הצפייה ניתן להגיש מועמדות למיזם החדש שלי.
כאן אפשר לקרוא מה הבינה המלאכותית לא מבינה.
וכאן אפשר להכיר אותי קצת יותר
נ.ב
אם הכל “עובד”, אז למה זה לא מרגיש כמו “הצלחה”?!
כל מי שעבר דבר או שניים בחיים, כבר יודע ש”הצלחה” זה לא כל הסיפור. ושאנשים מצליחים משלמים מחיר מאוד גבוה על החיים שהם בנו.
יש פער בין הצלחה חיצונית מתפקדת (רמת חיים), לבין חוסר בהירות פנימית (איכות חיים). הפער הזה מוביל לשחיקה. לקשיי שינה. להחלטות שלא יושבות נכון עד הסוף. ואפילו לשיתוק בקבלת החלטות אמיצות, כאלה שהמחיר עליהן מרגיש גבוה מדי בשלב הזה של החיים.
אם החיים שעבדת כל כך קשה לבנות, כבר לא מרגישים כמו מקום שאתה באמת רוצה להיות בו. ואם אתה מנצח בחוץ, אבל בפנים זה כבר לא מרגיש לך כמו ניצחון. אז התפקיד שלי זה להחזיר לך את הבהירות לחיים האישיים ו/או העסקיים.
ככה עובדים איתי:
+ פגישה חד פעמית פרונטלית/זום
+ סדנה (יש סדנאות לקהל הרחב, ויש סדנאות ייעודיות לארגון שלך)
+ הרצאה בארגון
+ תהליך ליווי פרטני מתמשך
אנחנו תמיד מתחילים בשיחה שבה אנחנו מדייקים את המטרה שלך, ומחליטים איך להתקדם איתה.
את השיחה קובעים כאן
ולגבי המיזם החדש שלי, סדנה של איש אחד:
קודם כל צופים כאן בלינק הזה, ואחר כך מגישים מועמדות כדי לשריין מקום.
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים
