לפני כשנתיים, גבר אחד, חכם, מנוסה ומאוד יקר ללבי, ראה לנכון להמליץ לי “לוודא שאני לא מתבלבלת”.
גם אז, ובטח היום, המחשבה על הרגע ההוא מעלה בי חיוך. בזמן שהוא היה בטוח שהוא מסביר לי את חוקי המשחק (ואני מצידי נתתי לו לחשוב שהוא בעמדת יתרון), אני הייתי הכי מחושבת שיש. בסך הכל בדקתי אותו. הוא רק לא ידע שהוא במבחן.
ועל זה בדיוק נדבר היום במיילשישי 264# [הצטרפות לניוזלטר שלי מכאן במתנה]
על הרגע הזה שבו הביטחון, הניסיון והמעמד שלך הופכים למסך עשן. על הרגע שבו אתה משוכנע שהצד השני תמים או “מבולבל”, בזמן שהוא קורא אותך ומתכנן שלושה מהלכים קדימה. ועל איך בדיוק ברגע הזה, אתה מתחיל להפסיד את המשחק…
+++
כל מי שנושא עמדה בכירה – מבין שאני יודעת בדיוק, אבל בדיוק, על מה אני מדברת. בגלל זה אני ממליצה לקרוא גם את המאמר הזה בעיון, לסמן בכוכב, ולהעביר למי שחשוב לך.
+++
במדף הספרים שאני חוזרת אליהם שוב ושוב – הם השניים שעומדים זה לצד זה. אף פעם לא נס ליחם. פשוט כי יש בהם אמת שפוגשת את המציאות שוב ושוב. ושוב. בוודאי אצל בכירים.
הספר ‘אנטי-שביר’ של נסים ניקולס טאלב, והספר שכתב צ’ארלס דוהיג: ‘חכמים יותר, מהירים יותר, טובים יותר’.
בשניהם יש את תמצית ליקוי המאורות האנושי. הליקוי שכולם, בוודאי מנכ”לים, בכירים ובעלי חברות, נופלים בהם.
בוא נדבר על זה קצת;
כולם יודעים איך זה נגמר ביום כיפור
באוקטובר 72, אלי זעירא, קודם לתפקיד ראש אגף המודיעין של צה”ל. זה קרה 5 שנים לאחר מלחמת ששת-הימים.. ימים בהם שכרון הכוח וההצלחה הצליח לסמא את עיני שומרי הסף.
ההערכות המודיעין דאז לממשלה, סתרו זו את זו. מחד: כוננות, מאידך פקודות גיוס מילואים בוטלו.
זעירא לא היה אדם בינוני.
בין השאר הוא היה מפקד חטיבת הצנחנים, ראש מחלקת המבצעים במטכ”ל וזו בוודאי לא היתה המלחמה הראשונה שלו. הוא היה עטור שבחים עוד מלפני.
אבל 6 חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, כשכוחות גדולים של צבא מצרים החלו להיערך לאורך תעלת סואץ – הוא חלק על הערכות של הקולגות שלו. וקבע שאין סיכון ממשי” כי למצרים אין חיל אוויר חזק ולא טילים ארוכי טווח.
הסיכויים לפלישה הוא קבע: “נמוכים מאוד”. לא סבירות “נמוכה”. אלא “נמוכה מאוד“.
חוקרים כמו אורי בר-יוסף ואברהם רבינוביץ’ כתבו:
“לזעירא ולסגנו לא היתה סבלנות לדיונים ארוכים, והם ראו בזה ‘קשקושים’..” הם רצו את השורה התחתונה. עוד הוסיפו החוקרים שנאמר על זעירא: “לפחות פעם אחת נשמע שהקצינים שהעריכו באביב 73 שיש סבירות למלחמה, לא צריכים לצפות לקידום”.
גם ב-2 וגם ב-3 לאוקטובר 73, כשהלכו והתרבו הכוחות המצריים מעבר לתעלה, והיו איתותים גם מגבולות נוספים – האגף של זעירא חזר על דבריו הקודמים: “אין מקום לדאגה”.
כולנו יודעים איך זה נגמר…
כולם יודעים איך זה נגמר במלחמת ויאטנם
בסוף 67, הגנרל ויליאם וסטמורלנד, מפקד כוחות ארה”ב בווייטנאם, עמד בראש מכונת המלחמה החזקה ביותר בעולם. זה קרה לאחר שנים שבהן עליונות טכנולוגית, תקציבי עתק והפצצות חסרות, תקדים הצליחו לסמא את עיני הפיקוד האמריקאי.
הדיווחים שזרמו לבית הלבן היו חד-משמעיים: ספירת הגופות (Body Count) הוכיחה שהאויב סופג מכות אנושות, נשחק בקצב מהיר, ומאבד מיכולתו להילחם.
וסטמורלנד לא היה אדם בינוני.
הוא היה בוגר מצטיין של ווסט פוינט, גיבור מעוטר ממלחמת העולם השנייה ומלחמת קוריאה, ואיש צבא מבריק ומוערך. אבל בנובמבר 1967, כשהמודיעין החל לאתר תנועות חשודות של אספקה ולוחמים לאורך “שביל הו-צ’י-מין”, הוא ביטל לחלוטין את החששות.
הוא קבע שהווייטקונג (הויאטנמים) על סף שבירה: אין להם שריון, אין להם חיל אוויר, והם בקושי מסוגלים לגרד תחמושת לפעולות גרילה בג’ונגלים.
הוא התייצב במועדון העיתונות הלאומי בוושינגטון והצהיר בביטחון מוחלט: “הגענו לנקודה שבה הסוף מתחיל להיראות באופק… רואים את האור בקצה המנהרה”.
חוקרים והיסטוריונים צבאיים שניתחו את אותם ימים כתבו:
“בפיקוד בסייגון שררה תרבות שדרשה לראות הצלחות בכל מחיר. קציני מודיעין שהעזו לטעון שמספר לוחמי הגרילה כפול ממה שדווח רשמית, זכו להתעלמות מוחלטת. הנתונים שלהם סווגו כמניפולטיביים או פשוט נמחקו מהדוחות”.
היסטוריונים הוסיפו כי בכירי הצבא התייחסו לאוייב כאל “חבורת איכרים יחפים בפיג’מות שחורות”, שאין שום סיכוי שיצליחו לתאם מבצע צבאי אמיתי.
גם בימים האחרונים של ינואר 1968, כשהגיעו איתותים על ריכוזי כוחות סביב ערים מרכזיות, הפיקוד סירב להאמין. הרי ערב חג ה”טט” (ראש השנה הווייטנאמי) בפתח, ושני הצדדים הכריזו על הפסקת אש מסורתית. ההערכה הייתה ברורה: “אין שום סיכון למתקפה כוללת”.
ב-31 בינואר, באישון לילה, פרצו עשרות אלפי לוחמי וייטקונג במתקפת פתע סימולטנית על יותר מ-100 ערים, בסיסים, ואף חדרו אל תוך מתחם שגרירות ארה”ב בלב סייגון.
כולנו יודעים איך זה נגמר…
כולם יודעים איך זה נגמר ב-7.10
בסרט המטלטל של אמנון רבי, ששודר בשבוע האחרון, נחשפה מירה שושני – בכירה מהשב”כ. היא מספרת את מה שעבר עליה ביום ה-7.10.
מהדברים היותר מוזרים שנאמרים שם אלו הציטוטים הבאים: “מתעוררים בשעה 6:29, עוצמת אש שמעולם לא שמעתי”.
המחשבה הראשונה שעוברת לה בראש היא: “מה קרה לסינואר?! (הערת המחברת: “סינואר שלנו?!”) מה הוא חושב לעצמו? מה הוא חושב שיקרה עכשיו? אנחנו בכלל בשיח על הסדרה..”. היא בודקת עם ראש המטה המבצעי של המרחב. הוא אומר לה שהוא בחמ”ל. ושזה “תרגיל”.
היא שואלת אותו: למה “תרגיל?”
הוא מספר לה שבלילה היו כל מני “סימנים”.
מירה אומרת לו: “זה לא תרגיל! הם יורים לכל הארץ!”.
ואז היא מוסיפה: “הוא היה בהלם וניתק את הטלפון”.
שומרי הסף, לא שמרו על הסף.
כולנו יודעים איך זה נגמר…
אבל זה לא קורה רק במלחמות. לא רק גנרלים. ובטח לא רק אצלנו.
גם בעולם העסקי
בשנת 2000, ג’ון אנטיאוֹקוֹ, מנכ”ל בלוקבסטר, עמד בראש אימפריית ענק של מעל 9,000 סניפים(!) ורווחי שיא שסימאו את עיני ההנהלה.
אנטיאוקו לא היה מנהל בינוני, אלא איש עסקים מצליח ומוערך ששיקם מותגי ענק.
אבל בספטמבר 2000, כשהחלו לצוף נתונים על שירות קטן למשלוח דיסקים בדואר בשם ‘נטפליקס’, הוא ביטל לחלוטין את החששות.
הוא קבע ש”אין סיכון ממשי”. האיום הוערך כ”שולי לחלוטין”, ואין סיכוי שלקוחות יוותרו על ההגעה לסניף השכונתי.
באותו חודש הגיע מנכ”ל נטפליקס, ריד הייסטינגס, והציע למכור את החברה לבלוקבסטר ב-50 מיליון דולר. בלבד. אנשים שנכחו בחדר סיפרו שההנהלה התאמצה לא לצחוק לו בפנים, ראתה בהצעה בדיחה וסירבה על הסף מתוך ביטחון במודל הישן.
גם בשנים שלאחר מכן, כשהאינטרנט התפתח והמנויים ערקו בהמוניהם לנטפליקס המתחרה, ההנהלה חזרה וטענה ש”המצב תחת שליטה”.
כולנו יודעים איך זה נגמר…
גם בים, גם ביבשה
באפריל 1912, קפטן אדוארד סמית’, מפקד הטיטאניק, עמד על גשר הפיקוד של ספינת הפאר הגדולה והמתקדמת בעולם.
זה קרה לאחר עשורים של שיאים הנדסיים! טכנולוגיית “מחיצות המים האטומות” הצליחה לסמא את עיני עולם הספנות שהכתיר את הטיטאניק כ..”בלתי ניתנת לטביעה”.
סמית’ לא היה אדם בינוני.
הוא היה הקברניט הוותיק והמעוטר ביותר של חברת White Star Line. הוא כונה “קפטן המיליונרים” בזכות ניסיונו העצום, ועמד לפרוש לגמלאות בשיא תהילתו.
אבל ב-14 באפריל, כשהטמפרטורות צנחו וספינות סמוכות החלו לשדר שוב ושוב התרעות על שדות קרח מסוכנים בנתיב השיט, הוא ביטל לחלוטין את החששות. הוא קבע שאין סיכון ממשי, ודחף את הספינה לשוט במלוא הקיטור, במהירות של מעל 22 קשר, הישר אל תוך הלילה האפל.
הסיכוי שקרחון יפגע באונייה בכוח, ויכניע אותה, הוגדר בעיניו ובעיני המתכננים: “אפסי”.
מתוך אותו העיוורון, סירבו לצייד את הספינה במספיק סירות הצלה לכל הנוסעים, כדי “לא לכער את הסיפון”.
חוקרים ועדויות מוועדות החקירה הבריטית והאמריקאית חשפו:
“בפיקוד שלטה שאננות עיוורת. התרעות קרח קריטיות מספינות שכנות אפילו לא הועברו לגשר, ואלו שכן הגיעו זכו לביטול. עד כדי כך שמפעיל הטלגרף צעק בקשר לספינה ‘קליפורניאן’ שניסתה להזהיר אותם: ‘שתקו, אני עסוק בשליחת מברקים פרטיים של הנוסעים’..”.
הצופים בחרטום אפילו לא צוידו במשקפות, מתוך אמונה ש”אין מקום לדאגה”.
בליל ה-14 באפריל, בים חלק ושקט ללא ירח, הופיע לפתע קרחון ענק מתוך החשיכה.
כולנו יודעים איך זה נגמר…
למה התבנית הזו חוזרת אצל בכירים?
אחרונה מעסיקות אותי מחשבות של כל מני בכירים על האנשים שלהם.
אני חוששת שהם חושבים שהאנשים שלהם הם אנשים ‘בינוניים’. לא מספיק ‘חזקים’. או שהאנשים שלהם ‘צריכים אותם’ ולא יכולים בלעדיהם.
“אין סיכוי שהם יעשו את זה”. הם בטח אומרים לעצמם..
“העובדים שלי לא יעזבו, אני משלם להם טוב, והם לא יקבלו את זה בחוץ”.
“המתחרה הקטן הזה? הוא בחיים לא יצליח להרים מוצר יציב”.
“הלקוחות מקטרים, אבל אין להם שום אלטרנטיבה אמיתית”.
“הסמנכ”ל שלי סתם נלחץ, הוא תמיד רואה שחורות”.
התבנית הזו חוזרת על עצמה באיזשהו דיוק מפחיד. וזה אף פעם לא קורה בגלל שהמנכ”ל/הבעלים טיפש.
ראינו את זה בכל הדוגמאות למעלה. אף אחד מהבכירים הללו, שעמדו בנקודות מפתח ברגעי היסטוריה קריטיים, לא היה אדם בינוני. כולם היו מנוסים, מבריקים, עתירי קבלות והצלחות עבר.
מסך העשן של הבכירים
האסון מתחיל בדיוק באותו הרגע שבו הניסיון המוכח הופך למסך העשן שלך.
כשמנכ”ל יושב ביאכטה שלו, או בלשכה שלו, או על חוף הים. והמציאות שמגיעה אליו, לא מגיעה אליו גולמית. המציאות שהוא רואה, עוברת פילטרים. היא מרוככת במצגות. היא עטופה בחנפנים. היא מלאה בפולטיקאיות. במספרים שמסודרים “רק כדי לא להרגיז” אותך. ביועצי שקל-תשעים שמפחדים להגיד לך את מה שצריך, רק כדי שהם לא יאבדו את הפרנסה שלהם. ובמנהלים שלמדו מהר מאוד מה אתה מעדיף לשמוע.
אבל
כשלפתע מגיע איזה מנהל ואומר לך משהו לא צפוי. או אפילו (שומו-שמיים) אשת הסוד שלך מאמינה שהיא לא עובדת בפינת ליטוף. ושתפקידה הוא ממש לא ללטף לך את האגו..
הו-אז אני רואה את מה שאני מכנה: הזלזול הלא-מודע.
זלזול לא-מודע הוא לא זלזול מתוך רוע או כוונה רעה. זה זלזול שמגיע מעודף ביטחון. ומחוסר מוכנות לראות ולקבל את זה שיש אצלך משהו חריג.
איך נראה ונשמע הזלזול הזה?
“היא לא נמצאת כאן כל יום, אז מה היא כבר מבינה?”.
“אין להם את הראייה האסטרטגית שיש לי”.
“הם צעירים / חרדתיים / מתעסקים בזוטות”.
“הספיקו לי כל הקונספירציות”.
ואפילו: “אני הבוס, אני קובע”.
זה אותו הזלזול של אנטיאוקו מול נטפליקס. זה בדיוק הזלזול של וסטמורלנד מול “האיכרים בפיג’מות”. ובדיוק כמו זעירא מול הקצינים שהעריכו שתפרוץ מלחמה.
כשאתה בטוח שאתה “בלתי ניתן לטביעה”, כל התרעה על קרחון נשמעת לך כמו רעשי-רקע מיותרים של אנשים שלא מבינים עד כמה הספינה שלך מפוארת.
יהירות מכשילה
טאלב קורא לזה ‘יהירות אפיסטמית’. אנחנו לא יודעים את מה שאנחנו לא יודעים, אבל משוכנעים שהשליטה בידינו. אשליית שליטה = המחשבה שאנחנו מבינים ומנהלים את הסיכון, בזמן שאנחנו רק בונים מערכת שבירה יותר, שעיוורת למציאות.
דוהיג מראה ב’חכמים יותר’ שצוותים מצטיינים הם לא אלו עם האנשים הכי חכמים בחדר, אלא אלו שבהם יש ביטחון פסיכולוגי. מקום שבו מותר לקול אחר, קול מודאג ולא נוח להישמע, מבלי שיבטלו אותו בתנועת יד.
אף אחד לא חסין
חשוב לי שתדע שזה קורה גם בדרגים נמוכים יותר. וגם בתוך זוגיות/משפחות.
זה קורה ברגע שבו הילד שלך מנסה לומר לך שמשהו לא בסדר בבית הספר, אבל אתה מבטל את זה במשפט: “תפסיק לעשות עניין מכל דבר”.
זה קורה כשהאהובה שלך מנסה לדבר איתך על הריחוק שנוצר ביניכם, אבל אתה אומר לעצמך בלב: “אין מצב שהיא תלך”.
זה תמיד אותו המנגנון בדיוק: המחשבה שהסטטוס קוו מובטח לנו לנצח. האשליה שאם הצלחנו אתמול, אנחנו מוגנים מחר.
שהתפקיד, הכסף, הנישואים, הטבעת, החוזה או התואר מעניקים לנו חסינות מפני המציאות.
אבל המציאות, כמו קרחון בלב ים, לא מתחשבת בטייטל שכתוב לנו על כרטיס הביקור, ולא ברזומה המפואר שבנינו בעשר אצבעות. היא פשוט מגיעה.
+++
אני מציעה לך לקחת את המאמר הזה כתרגיל פשוט במניעת עיוורון (במקום כביקורת). עצור רגע לחשוב על השבוע שחלף, ותשאל את עצמך בכנות:
איפה הופעל אצלי השבוע ‘הזלזול הלא-מודע’? מול מי מהעובדים, הלקוחות, המנהלים, או אפילו בבית מול בת הזוג, נפנפתי אזהרה רק כי לא היה לי נוח לשמוע אותה?
איזו הנחת יסוד שלי מוגדרת אצלי כ”בלתי ניתנת לטביעה”? מה הדבר שאני אומר עליו “אין סיכוי שזה יקרה”, למרות שחלק משהשטח כבר מאותת לי שזה בדיוק מה שקורה?
האומץ האמיתי של מנהיג (בחברה גדולה, בצוות קטן או סביב שולחן האוכל המשפחתי), הוא לא להוכיח שהוא צודק.
האומץ האמיתי הוא להשאיר מקום לאפשרות שאולי, רק אולי, אנחנו טועים.
מכאן אפשר לתאם איתי שיחת ייעוץ.
הלה אשר
אשת הסוד של הבכירים
אם הכל “עובד”, אז למה זה לא מרגיש כמו “הצלחה”?!
כל מי שעבר דבר או שניים בחיים, כבר יודע ש”הצלחה” זה לא כל הסיפור. ושאנשים מצליחים משלמים מחיר מאוד גבוה על החיים שהם בנו.
יש פער בין הצלחה חיצונית מתפקדת (רמת חיים), לבין חוסר בהירות פנימית (איכות חיים). הפער הזה מוביל לשחיקה. לקשיי שינה. להחלטות שלא יושבות נכון עד הסוף. ואפילו לשיתוק בקבלת החלטות אמיצות, כאלה שהמחיר עליהן מרגיש גבוה מדי בשלב הזה של החיים.
אם החיים שעבדת כל כך קשה לבנות, כבר לא מרגישים כמו מקום שאתה באמת רוצה להיות בו. ואם אתה מנצח בחוץ, אבל בפנים זה כבר לא מרגיש לך כמו ניצחון. אז התפקיד שלי זה להחזיר לך את הבהירות לחיים האישיים ו/או העסקיים.
ככה עובדים איתי:
+ פגישה חד פעמית פרונטלית/זום
+ סדנה (יש סדנאות לקהל הרחב, ויש סדנאות ייעודיות לארגון שלך)
+ הרצאה בארגון
+ תהליך ליווי פרטני מתמשך
אנחנו תמיד מתחילים בשיחה שבה אנחנו מדייקים את המטרה שלך, ומחליטים איך להתקדם איתה.
את השיחה קובעים כאן
+++
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים
