במגזין מיילשישי שנשלח מדי שבוע לאלפי קוראים – שאלתי: “מה אומר לך הביטוי ‘אמנות הלא-כְּלוּם’ – The Art of Nothing?“
קיבלתי תשובות מאוד מגוונות, שבחלקן מצאתי את הגישה הבאה:
הגישה שטוענת ש”אמנות הלא-כלום” היא למעשה סוג של “וורבליות לא תכלית”. כאלה שיודעים לדבר יפה, אבל אומרים ועושים כלום אפקטיבי.
אלו שמצטיינים ב”כנפיים נמסות”… הם יודעים לרכוב או “לדאות” על האוויר החם והפוליטיקה הארגונית, אבל זה לא בר-קיימא, ולא יחזיק מים כשהתוצאות תגענה.
לדוגמא, כמו שכתב לי האדם הנפלא הזה:
האמת היא שאני יכולה להבין למה אנשי עשייה, עשויים לחשוב כך… כי ה”כלום”, משול ל”רִיק” ול”אַיִן”. מילים שנושאות איתן מטען כבד על פי הדרך שבה חונכנו.
חונכנו על קידוש ה”יש”.
כי ה”יש” הוא מדיד, הוא נוכח, הוא מצטלם טוב בדוחות הרבעוניים, וממלא יומנים בפגישות מקיר אל קיר.
בתרבות שמעריצה תפוקה, האַיִן נתפס ככישלון מערכתי. או כחור ששואב לתוכו משאבים יקרים.
אם אתה לא “מייצר” אתה כנראה מתעצל. או, גרוע מכך, מתמרן את המערכת כדי להישאר מעל המים מבלי להירטב.
בגלל זה, לא מעט מהקוראים של הניוזטלר שלי, חווים את ה”כלום” כ…כלום!
הכלום, הוא לכאורה, הריקות של מי שמשתמש במילים גבוהות כדי להסתיר היעדר עמוד שדרה, או היעדר התוצאות.
זה כאילו רעש לבן שנועד למלא את החלל. כדי שלא נבחין שאין שום דבר. “איסתרא בלגינא קיש קיש קריא” (מסכת בבא מציעא).
+++
אבל אני בחרתי לשים לפני צמד המילים “הלא-כְּלוּם”, את המילה “אמנות” 🙂
בחרתי להעלות את האַיִן לרמת מאסטריות. כי מדובר בריק שמאפשר לצורה להתקיים.
זה ה”לא-כלום” שנובע מעודף כוח. ולא מחוסר.
+++
אפתח ואגיד ששאבתי את ההשראה שלי למודלים, לסדנאות ולהרצאות החדשות שלי – מהיהדות היפה שלנו.
כבר בחומש שמות, פרק כ’, אומר לנו הכתוב:
“זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה”.
הציווי הזה לא מבקש מאיתנו רק לעבוד ולייצר, הוא מגדיר לנו את הגבול.
יש גבול לעבודה: “שבת ויינפש”.
אבל בעולם המודרני, התעשייתי, הטכנולגי, עולם ה-AI שהולך ומסתחרר עלינו – המלאכה לעולם איננה “שלמה”.
בעולם הרעש הבלתי-פוסק (העולם שקופץ מ”יש” ל”יש ל”יש”) – אנחנו גוררים את השאריות של יום האתמול, אל תוך הערב והלילה שלנו. ואל המחר. אל הזוגיות, אל המשפחה, אל החופשה… אל מרחבים שאמורים היו להישאר נקיים.
וכשאנחנו חוששים מה”אין”, אנחנו ממלאים אותו בעשייה. רק כדי לא לעמוד פנים-אל-פנים אל מול השקט והלא-כלום.
מהו אותו פחד מהריק?
בתוך ה”יש”, יש קדחתנות.
עוד מצגת, עוד פרויקט, עוד זום, עוד שורת רווח.
קל מאוד להסתתר בינות ה”יש”. שם אנחנו “פרודוקטיביים”, כמו שלימדו אותנו.
אבל בתוך ה”לא-כלום”? אין לך לאן לברוח.
שם, בתוך השקט המזוקק, עולות שאלות שלא תמיד נותנות לנו מנוח. לגבי הכיוון שלנו, לגבי הסביבה שלנו, לגבי המאמץ שלנו.
האם המאמץ שלי מוצדק?
האם הכיוון שלי הוא הכיוון הנכון?
האם אני ממשיך רק מתוך אינרציה של פחד? (זוגיות / ביזנס / משרה וכו’)
+++
כאן נפרדות הדרכים בין הריקנות לבין המאסטריות.
הריקנות היא חלל שצריך למלא, כדי להרגיש קיים.
המאסטריות היא היכולת להחזיק חלל ריק, כדי לאפשר לאמת להתגלות. מבלי לפחד או לחשוש ממנה.
חשוב על זה רגע:
הרי בפיזיקה הריק הוא לא “כלום”. הוא פוטנציאל אינסופי של אנרגיה שמחכה לצורה. כמו וואקום שיכול לשאוב לתוכו משהו.
במוסיקה – השתיקה שבין הצלילים, הופכת את ה”רעש” ל”מלודיה”.
ובמנהיגות – היכולת שלא להגיב מתוך האוטומט, הופכת לשיקול דעת.
+++
“אמנות הלא-כְּלוּם” – The Art of Nothing, היא עוצמה.
זה כמו עולם היוקרה של השקט: Quiet Luxury של המחשבה.
בעולם מסתחרר כמו שלנו ה”יש” הפך להיות זול, נגיש ואינסופי. ממש כמו AI.
אבל ה”לא-כלום” הופך למשאב היקר ביותר שיש לנו כבני אדם.
אז למה ה”אין” עדיין נחשב ל”כלום”?
כי הוא דורש מאיתנו אומץ של הלא-לעשות. הלא-כלום.
הוא דורש מאיתנו להאמין שהערך שלנו לא נמדד בכמות הרעש שאנחנו מייצרים, בכמויות סיכומי-הספרים שה-AI התורן סיכם לנו, וברמת כמות הסוכנים שיצרנו לכל פעולה בסיסית.
אלא באיכות השקט שאנחנו מסוגלים להכיל.
והאמנות הזו, יכולה להתקיים כשהופכים את ה”לא-כלום” למיומנות שמתאמנים עליה. וכשאנחנו הופכים אותה ממצב פאסיבי – למצב אקטיבי.
בדיוק את זה אני עושה בסדנאות ובתהליכי הליווי החדשים שלי.
“אמנות הלא-כלום” היא בוודאי מיומנות קריטית לבכירים. והיא אולי גם נדמית כפריבילגיה של בכירים.
אבל האמת היא.. שבעולם שבו ה-AI מייצר עבורנו אינסוף של “יש” בלחיצת כפתור – “אמנות הלא-כלום” הופכת להיות מיומנות שהיא תנאי הסף לרלוונטיות של כל אחד ואחת מאיתנו.
מי שקורא, עוקב ומתאמן איתי כבר כמה שנים – כבר מבין למה הפכתי להיות הסמן הימני בארץ של “אמנות הלא-כְּלוּם”.
לא כי אני מטיפה לפאסיביות או לבטלה. אלא כי אני מלמדת איך להפוך את ה”אין” – לכלי עבודה עוצמתי ורלוונטי בעידן החדש.
המודלים, ההרצאות והסדנאות החדשות שלי הן הזיקוק והתרגום הפרקטי של התובנה המתמשכת הזו. זו שבניתי (גם) פה לאורך שנים.
הלה אשר
כאן אפשר לצפות בוובינר שהעברתי במסגרת “אמנות הלא-כלום”. לאחר הצפייה ניתן להגיש מועמדות למיזם החדש שלי.
כאן אפשר לקרוא מה הבינה המלאכותית לא מבינה.
וכאן אפשר להכיר אותי קצת יותר
נ.ב
אם הכל “עובד”, אז למה זה לא מרגיש כמו “הצלחה”?!
כל מי שעבר דבר או שניים בחיים, כבר יודע ש”הצלחה” זה לא כל הסיפור. ושאנשים מצליחים משלמים מחיר מאוד גבוה על החיים שהם בנו.
יש פער בין הצלחה חיצונית מתפקדת (רמת חיים), לבין חוסר בהירות פנימית (איכות חיים). הפער הזה מוביל לשחיקה. לקשיי שינה. להחלטות שלא יושבות נכון עד הסוף. ואפילו לשיתוק בקבלת החלטות אמיצות, כאלה שהמחיר עליהן מרגיש גבוה מדי בשלב הזה של החיים.
אם החיים שעבדת כל כך קשה לבנות, כבר לא מרגישים כמו מקום שאתה באמת רוצה להיות בו. ואם אתה מנצח בחוץ, אבל בפנים זה כבר לא מרגיש לך כמו ניצחון. אז התפקיד שלי זה להחזיר לך את הבהירות לחיים האישיים ו/או העסקיים.
ככה עובדים איתי:
+ פגישה חד פעמית פרונטלית/זום
+ סדנה (יש סדנאות לקהל הרחב, ויש סדנאות ייעודיות לארגון שלך)
+ הרצאה בארגון
+ תהליך ליווי פרטני מתמשך
אנחנו תמיד מתחילים בשיחה שבה אנחנו מדייקים את המטרה שלך, ומחליטים איך להתקדם איתה.
את השיחה קובעים כאן
ולגבי המיזם החדש שלי, סדנה של איש אחד:
קודם כל צופים כאן בלינק הזה, ואחר כך מגישים מועמדות כדי לשריין מקום.
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים
