| דווקא כמאמנת לביצועי-שיא, אחד המשפטים שיצאתי נגדם כבר לפני שנים הוא המשפט הנורא מכל: “אין דבר כזה לא יכול – יש רק לא רוצה”. כי המשפט הזה הוא אולי המוטו המובהק ביותר של הדיקטטורה הפנימית שאנחנו מכילים על עצמנו: הדיקטטורה של היכולת. “אני יכול” אולי נשמע כמו משפט מעצים של מאמני כושר או מפקדים בצבא. אבל כשמפרקים אותו פילוסופית, הוא חושף את המנגנון שיוצר את ה”ורטיגו” המודרני. מנגנון מפחיד שמנטרל את היותנו בני אדם. לחיצה כאן, ותוכל גם אתה לשמור את המקום שלך בלייב שערכתי בדיוק על הנושא הזה (ולקבל את ההקלטה). |
כשהמציאות הופכת לאשמה
אחד הדברים שהפתיעו אותי בלייב האחרון שלי, היו התגובות בצ’ט.
מי שעבר איתי לייבים, יודע שהצ’ט בלייבים שלי הוא מרחב-מוגן. רק אני רואה את מה שכותבים לי.
שאלתי שאלה פשוטה: “כמה מכם מרגישים שגם כשהיומן מלא בהישגים, הראש מלא בתחושה של החמצה, או אשמה, על מה שלא הספקתם?”.
והופתעתי.
לא רק מהתשובות. אלא גם ממי שנתן אותן.
ראיתי בצ’ט תגובות של אנשים שאני מלווה ומכירה מהסדנאות, מהפגישות ומהליוויים האישיים. אנשים שמהצד נראים כמי שפיצחו את השיטה. מנהיגים, יזמים, אנשי ביצוע.
ודווקא שם, במחשכי הצ’ט, נחשף הסדק: מחיקת הגבול בין פרודוקטיביות לערך עצמי.
הדיקטטורה של ה”יכול” היא מלכודת-דבש
למה “אני יכול” הוא מלכודת דבש? כי זו לא דיקטטורה שמרגישה לנו כמו כפייה.
זה לא שאומרים לנו כמו פעם: מה “אסור”, מה “מותר” ומה אנחנו “חייבים”. הדיקטטורה המודרנית משתמשת במילה אחת, חיובית לכאורה: “יכול”.
זה לא שאנחנו עובדים בפרך. והעבודה שלנו היא באמת לא “עבודה קשה”. אלא מדובר במנגנון פסיכולוגי, שבו הפכנו להיות הסוהרים של עצמנו.
או כמו שמסביר את זה הפילוסוף בן זמננו ביונג-צ’ול האן: הפכנו מחברה של פקודות, לחברה של הישגים.
ובתוך המשטר הזה, המשפט “אני יכול” כבר לא משקף את ההזדמנות שיש לי במשהו. אלא פקודה סמויה.
אם “הכל אפשרי”, ואם “הכל תלוי רק ברצון שלי” – אז כל רגע של בטלה נחווה כחטא. כל מגבלה פיזית, או רגשית, נתפסת כחולשת האופי.
המנגנון מתוחכם כי הוא מבטל את הצורך בבוס חיצוני שייגש אלינו עם שוט. אנחנו פשוט מלקים את עצמנו לבד, והרבה יותר טוב מאשר שמישהו אחר היה עושה את זה…
אנחנו הופכים להיות המנצלים והמנוצלים בו-זמנית. אנחנו גם הסוהרים וגם האסירים של הציפיות שלנו מעצמנו.
זה הרגע שבו אנחנו מפסיקים לצבור “הישגים” ומתחילים לצבור “חובות” לעצמנו.
וזה מה שהופך אנשים שנראים כמו סיפור-הצלחה מבחוץ, למי שחווה פשיטת רגל רגשית מבפנים. הם מוצלחים ומצליחים חיצונית – אבל שחוקים ולא מרוצים מהחיים שלהם.
ותאמין לי,
אני מכירה, אישית, לא מעט כאלה.
כשהערך צונח – מגיעה האינפלציה המנטאלית
אינפלציה כלכלית מתרחשת כשמדפיסים יותר מדי כסף, מבלי שיש לו כיסוי בייצור אמיתי. ואז הערך של כל שקל פשוט צונח.
זה בדיוק מה שאנחנו עושים לנפש שלנו תחת הדיקטטורה של היכולת: אנחנו “מדפיסים” עוד ועוד משימות, פרויקטים וציפיות. וה”מטבעות” שאנחנו משלמים באמצעותן – הן מטבעות של עשייה.
כשיש אינפלציה, גם אם יש לך מיליונים בבנק, יהיה לך מאוד קשה לקנות לחם.
בכלכלה של הנפש, “הדפסת” עוד עשייה לא מייצרת עוד משמעות. להיפך, היא רק שוחקת את הערך של מה שכבר השגת.
כשיש אינפלציה מנטאלית – היומן שלך מלא בפגישות וב-V. המדפים אולי מלאים בביצועים, אבל הלב מרגיש “ריק” מקניה.
אגב, זה מסביר למה אנשים מצליחים מאוד שהיו נוכחים בלייב שלי, מרגישים תחושת החמצה. כי כשהכל חייב להיות הישג, שום דבר כבר לא מרגיש כמו הישג.
אם עוד לא נרשמת ללייב, אפשר להירשם כאן ללייב הקרוב.
האינפלציה הזו שוחקת את כוח הקניה שלנו, הלא הוא הקשב. אנחנו משקיעים טונות של אנרגיה מנטאלית – אבל ה”התשואה” הרגשית שאנחנו מקבלים בתמורה, היא אפסית.
אנחנו רצים מהר יותר, מספיקים יותר, יעילים יותר – רק כדי להישאר באותו המקום של הריקנות.
אז איך עוצרים את האינפלציה הזו?
הפיתרון הוא לא עוד סוכן מלאכותי, או אפליקציית ניהול זמן.
הפיתרון הוא ייצור של מחסור יזום (כל אנשי הכלכלה והמספרים כאן יבינו בדיוק למה אני מתכוונת, אבל אני כבר מסבירה את זה בבנאדמית).
מחסור יזום = היכולת להגיד “לא” מודע ומתוכנן. להחזיר את הערך ל”כן” שלך. לייצר מחסור בגירויים, מחסור במשימות ומחסור ברעש.
מחסור יזום זו היכולת שלנו להכיר באני “לא יכול”.
כי להכיר במגבלות האנושיות של הגוף, הזמן והקשב שלנו, זו לא כניעה. זו הפעולה הכי אסטרטגית שכל אחד כאן יכול לעשות למען עצמו.
זו הדרך היחידה להחזיר את ערך ה”מטבעות” שלך, ולהפוך מרודף אחרי הזנב של עצמך – למנהיג שפועל מתוך פרספקטיבה.
כי בסופו של דבר, אמנות ה”לא-כלום” היא לא בטלה ולא “זמן-מבוזבז”. היא הריבית שאנחנו משלמים לעצמנו היום, כדי שההישגים של המחר שלנו – יחזרו להיות שווים משהו.
פירטתי, סיפרתי, הדגמתי והצעתי מה לעשות עם זה בלייב. אם עוד לא נרשמת – אז פה אפשר להירשם ללייב הבא.
הלה אשר
כאן אפשר לצפות בוובינר שהעברתי במסגרת “אמנות הלא-כלום”. לאחר הצפייה ניתן להגיש מועמדות למיזם החדש שלי.
כאן אפשר לקרוא מה הבינה המלאכותית לא מבינה.
וכאן אפשר להכיר אותי קצת יותר
נ.ב
אם הכל “עובד”, אז למה זה לא מרגיש כמו “הצלחה”?!
כל מי שעבר דבר או שניים בחיים, כבר יודע ש”הצלחה” זה לא כל הסיפור. ושאנשים מצליחים משלמים מחיר מאוד גבוה על החיים שהם בנו.
יש פער בין הצלחה חיצונית מתפקדת (רמת חיים), לבין חוסר בהירות פנימית (איכות חיים). הפער הזה מוביל לשחיקה. לקשיי שינה. להחלטות שלא יושבות נכון עד הסוף. ואפילו לשיתוק בקבלת החלטות אמיצות, כאלה שהמחיר עליהן מרגיש גבוה מדי בשלב הזה של החיים.
אם החיים שעבדת כל כך קשה לבנות, כבר לא מרגישים כמו מקום שאתה באמת רוצה להיות בו. ואם אתה מנצח בחוץ, אבל בפנים זה כבר לא מרגיש לך כמו ניצחון. אז התפקיד שלי זה להחזיר לך את הבהירות לחיים האישיים ו/או העסקיים.
ככה עובדים איתי:
+ פגישה חד פעמית פרונטלית/זום
+ סדנה (יש סדנאות לקהל הרחב, ויש סדנאות ייעודיות לארגון שלך)
+ הרצאה בארגון
+ תהליך ליווי פרטני מתמשך
אנחנו תמיד מתחילים בשיחה שבה אנחנו מדייקים את המטרה שלך, ומחליטים איך להתקדם איתה.
את השיחה קובעים כאן
ולגבי המיזם החדש שלי, סדנה של איש אחד:
קודם כל צופים כאן בלינק הזה, ואחר כך מגישים מועמדות כדי לשריין מקום.
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים
