להגיע למקום חדש ולגור בו כמה שבועות, זו חוויה אחרת. זה לא רק ביקור, זו לא חופשה. זה להיכנס לקצב חיים שונה, להגיע בפתיחות ולהתאים את עצמך למשהו חדש.
הימים הראשונים שלי כאן היו בסימן התארגנות. להבין איך דברים עובדים, להתרגל לקצב אחר.
ואז, לאט-לאט, מבלי שהתכוונתי, התחלתי לראות דברים שלא שמתי לב אליהם קודם:
+ על מה שאנחנו מחזיקים בפנים, לפעמים בלי לדעת.
+ על הקצב שבו אנחנו רצים, עד שהוא כבר הופך להיות הדרך היחידה שאנחנו מכירים.
+ ועל איך, לפעמים, דווקא כשמשהו משתנה, דברים מתחילים להתחבר אחרת.
עשרה ימים, ומצאתי את עצמי לומדת שלושה שיעורים שלא ציפיתי ללמוד כאן. יש לי תחושה שהם יעניינו גם אותך.
+++
אבל שניה לפני..
יש לי בשורה מעולה! ממש 🙂
סדנת ReCharge החדשה שלי הולכת ומתמלאת בא.נשים מתוקים ונפלאים שהחליטו לעצור את השוטף, להיטען מחדש וללמוד איך לשמור על חדות, אנרגיה גבוהה וביצועים מעולים –> מבלי להישחק בדרך.
הסדנה בנויה מ-4 מפגשי אונליין בלייב + עבודה מולי בין המפגשים, עם ומשימות ממוקדות שיעזרו לך ליישם ולהטמיע את הכלים. בקבוצה קטנה ואיכותית של עד 15 משתתפים.
זה רלוונטי לכל מי שחשוב לו להיטען מחדש, לשמור על חדות וביצועים גבוהים ולהתאמן ברמה הגבוהה ביותר.
תכניס ליומן את תאריכי הסדנה שלנו:
אנחנו נפגשים בימי שני, בין 18:00-20:00, ל-4 מפגשים קבוצתיים בזום:
31.3 | 7.4 | (חופשת פסח) | 21.4 | 28.4
אם אתה מאלה שמקבלים החלטות מהר כמוני וסומך גם על התכנים שלי וגם על ההחלטות שלך – אז אתה לוחץ כאן כדי להירשם ישירות ולשמור את מקומך בסדנה.
ואם אתה מאלה שצריכים איזו שיחונת לפני שהם קופצים פנימה – אז כאן אתה קובע איתי שיחה קצרה וכייפית, כדי שנבדוק אם זה מתאים לך עכשיו.
יש רק קאצ’ 1:
היא מוגבלת לעד 15 משתתפים. ורוב המקומות כבר נתפסו על ידי משתתפי לייבשישי ששמעו על זה ראשונים 3>
חוצמזה
תמיד אפשר לכתוב לי למייל, או לשלוח לי ווצאפ לכאן בקליק אחד.
ועכשיו,
אחרי שכולנו מבינים איפה אנחנו נמצאים, בוא נחזור למאמר שלנו:
1. כשהמקצוע בחר אותי..
אני זוכרת את הפעם הראשונה שסגרתי את דלת הקליניקה והוא התיישב בכורסה. הוא היה אדם גדול, בגיל, בתפקיד, בעשייה ובצורת המחשבה שלו. הוא הגיע בהמלצה מחבר. דיברנו טלפונית כמה דקות, קבענו פגישה, ואז הוא נכנס…
סגרתי את הדלת. ועשר שניות אחר כך הדמעות החלו לזלוג.
הדמעות שלו, כן?
לא דמעות של כעס.
לא של תסכול.
דמעות של הקלה.
במשך שנים הוא הסתובב עם מסכה מושלמת. הבוס שיודע הכול. המנכ”ל חסר הפחד. הגבר שאי אפשר לשבור. אבל מאחורי המסכה הזו, מסתבר, יש אדם. עם פחדים. עם לבטים. עם רגעים שבהם הוא לא בטוח בעצמו, אבל אף אחד לא “אמור” או “יכול” לדעת את זה.
עוד לא הכרנו – והוא כבר בחר להפקיד את הלב היפה שלו בלב שלי.
אני זוכרת גם את הבעלים של חברה מוסדית מצליחה, שאת גיל 60 הוא עבר מזמן. איך הוא מתיישב בכורסה בקליניקה שלי, עיניו אדומות, וקורס לתוכה. מכווץ.
מוצר שהוא פיתח [מוצר שעבר כל בדיקה אפשרית וכל אישור] התפוצץ וגרם למישהו נזק. הוא מכוסה משפטית, יש לו סוללת עורכי דין, ואף אחד לא מאשים אותו. אבל הידיעה שבגללו יש מישהו עכשיו בבית חולים.. זה מה ששבר אותו.
“אתה מכוסה, אין לך מה לדאוג”, אמרו לו בבית. “זה קורה, במציאות יש תקלות”, אמרו לו כל מני יועצים. אבל רק פה, אצלי, סוף סוף, הוא הצליח להרשות לעצמו לבכות.
או את השיחה שהייתה לי השבוע עם אחד ממשתתפי סדנת ReCharge החדשה שלי. לא הכרנו קודם, שיחת טלפון ראשונה אי-פעם, שבע דקות לתוך השיחה.. והדמעות הגיעו.
אנשים לא תמיד בוכים כי הם חלשים.
לפעמים אנחנו בוכים כי סוף סוף מותר לנו להוריד את המסכה.
לפעמים אנחנו מספיק אמיצים כדי לאפשר לעצמו להיות לרגע חלשים.
וזה כל כך פורים.
בגלל שאם יש חג שמסמל את היכולת שלנו (שלא)להסתיר, זה פורים.
אבל כמה פעמים אנחנו שוכחים שהמסכות הן לא רק צבעוניות, והן לא רק לכמה שעות? כמה פעמים אנחנו מסתובבים עם המסכה של “אני בשליטה”, כשבפנים יש סערה שאף אחד לא אמור/יכול לראות?
ואז השבוע, פתאום, מצאתי את עצמי בסיטואציה דומה, רק ממקום אחר לגמרי ובמקום אחר לגמרי. בחו”ל. במקום שלא הכרתי עד לאחרונה:
ישבתי במספרה [וכי יש מקום חשוב יותר שצריך לגלות בעשרת הימים הראשונים בחו”ל?!].
לא סתם מספרה. המספרה שלה.
אישה שלא פוגשים כל יום. הייתה לה מספרה גדולה באחת הערים המרכזיות באירופה. והיא גם לימדה שנים באקדמיה לעיצוב השיער, הכשירה את המובילים בתחום, טיפלה בכל השמות הגדולים, עשתה הון. ויום אחד היא החליטה שזהו. שהיא לא רוצה יותר לעבוד בשביל העסק, היא רוצה לעבוד בשביל עצמה.
אז היא לקחה את המשפחה שלה, עשתה רילוקיישן לאוסטרליה, ומשם הם הגיעו למקום הקטן והחמוד שאני נמצאת בו עכשיו.
אבל גם כאן היא נשארה חזקה, עוצמתית, בעלת עמוד שדרה. היא קובעת לעצמה את השעות שבהן היא עובדת, היא לא פתוחה לכל לקוח, היא לא נכנעת לתכתיבים של אף אחד. והיא מצליחה.
ואז, תוך כדי שאני יושבת אצלה, היא מתחילה לדבר איתי על הילדות שלה. היא מספרת לי איך היא הקימה את הביזנס, היא מספרת לי על סיפור חייה. ועל אבא שלה. ז”ל.
ופתאום, אני רואה איך כל הפאסון הזה, כל העוצמה, כל השליטה המוחלטת שלה.. נסדקים. העיניים שלה, החזקות, היפות, מתחילות להתמלא בדמעות. אני שמה לב איך היא מביטה ימינה ושמאלה, לבדוק שאף אחת מהעובדות שלה לא רואה אותה. והדמעות זולגות על פניה בזו אחר זו.
היא מספרת לי עליו. על אבא שלה. על כמה היא אהבה אותו, כמה הוא חסר לה, כמה היא הייתה נותנת רק כדי לשבת איתו לעוד כוס קפה אחת.
ופתאום, למרות השנים, למרות ההצלחה, למרות הדרך שהיא עשתה – אני מזהה את הרגע שבו המסכה שלה יורדת.
וואלה, לא עשיתי כלום. לא פתחתי בשיחה ואפילו לא שאלתי אותה דבר! פשוט ראיתי אותה בעיני הטובות.
ואני יושבת שם. ומקשיבה לה.
והיא מדברת, ושוב עוצרת, ושוב נושמת..
ובאיזשהו שלב אני כבר לא רואה מולי רק אישה חזקה ומצליחה. אני רואה ילדה קטנה שעדיין מתגעגעת לאבא שלה.
כי זה לא משנה איפה אתה גר, במה אתה עוסק, וכמה רחוק הגעת – יש דברים שאין להם רילוקיישן.
ותוך כדי שאני מציעה לה טישו – אני מגניבה מבט למעלה ליקום ותוהה בלבי: “מה הסיכוי? נו מה הסיכוי? היא לא יודעת מה אני עושה, היא לא יודעת במה אני מתמחה. אנחנו לא מכירות עד לרגע זה. איך שוב ושוב הסיטואציה הזו פוגשת אותך?!”
אבל ככה זה. כשהמקצוע בוחר אותך.
2. כשאנחנו מחזיקים את הדברים בפנים, השחיקה מגיעה מבלי שנרגיש
במקום שאני גרה בו עכשיו אין פחי זבל בחוץ. אין פח שאפשר פשוט לזרוק אליו משהו ולשכוח מזה. פעמיים בשבוע מגיעים לפנות את האשפה, וזה אומר שבלילה שלפני, אני צריכה להוציא את שקית הזבל אל מחוץ לדלת.
ופתאום, כשאני מחזיקה את הזבל “אצלי בבית”, אני מתחילה לחשב אחרת: מה אני צורכת? באילו כמויות? האם אני מאפשרת למשהו להצטבר/להתקלקל אצלי במקרר, או שאני קונה רק להיום-מחר וזהו? האם אני צריכה את זה בכלל?!
דמיין לעצמך בחורה יהודייה מזרחית – שגדלה בבית שבו קניות לשבת מתבצעות באלפים.
ועכשיו דמיין את אותה בחורה נכנסת לסופר וקונה:
אננס, אחד.
יוגורט, אחד.
חבילת קרקרים. אחת.
וסבון ידיים. אחד 🙂
[אמא אשר, אני יודעת שאת קוראת את המיילים שלי ואני מקווה שאת לא מתביישת בי ברגע זה :)]
ופתאום, כשהזבל שאני מייצרת נשאר איתי בבית.. זה גורם לי להיות הרבה יותר מודעת. פתאום, אני לא קונה כי “שיהיה”, כי “אולי נצטרך”, כי “לא נעים שלא יהיה בבית”. פתאום, אני רואה כמה קל להעמיס דברים ולשכוח מהם. כי היה פח מחוץ לבית. כי לא ראיתי אותם באמת. כי זה לא היה אצלי. סטייל נימבי כזה [Not In My Back Yard = NIMBY].
וזה גרם לי לחשוב גם עלי ועל הבכירים שאני מלווה..
כמה קל לנו להתמודד עם דברים כשהם מחוץ לנו, וכמה שונה זה כשאנחנו צריכים להחזיק אותם בפנים. עומס, אחריות, מחשבות שלא משחררים בזמן..
אנחנו מדחיקים את זה כי אנחנו מתחילים “להתרגל”. אבל רק לכאורה. בגלל שזבל הוא זבל הוא זבל בכל מקום.
אנחנו לא רואים איך הדברים הללו מצטברים, לא שמים לב למשקל שלהם, עד שיום אחד זה מרגיש כבד מכדי לשאת אותם. זה בדיוק הרגע שבו השחיקה נכנסת. וזה בדיוק מה שאני הולכת ללמוד לנהל, ביחד אתכם, בסדנת ReCharge החדשה שלי.
כשאין לך לאן להוציא את מה שמכביד עליך, זה לא נעלם. זה ממשיך להצטבר, עד שזה מתחיל לגבות מחיר. וכשזה מגיע לשחיקה, רוב האנשים שמים לב לזה מאוחר מדי.
חבל, לא?
3. כשיש בהירות בראש – הדברים מתחילים לקרות במהירות
הדבר הראשון שהייתי צריכה להתרגל אליו כאן היה המהירות.
לא רק בקצב החיים, אלא ממש המהירות על הכביש.
בארץ, אתה לא באמת חושב על זה: אם אין פקקים, אתה דוהר על 70-80-120 קמ”ש מבלי לשים לב. כאן, זה אחרת. הכבישים בנויים לקצב אחר. 30 קמ”ש, אולי 50 במקסימום. אף אחד לא צופר לך שתזוז. אף אחד לא מנסה לעקוף.
בהתחלה זה הרגיש לי איטי מדי. רציתי לנסוע בקצב שאני רגילה אליו, לזרום עם האנרגיה הטבעית שלי. אבל אחרי כמה ימים הבנתי משהו: זה לא שהם איטיים –> זו אני שהתרגלתי למהירות אחרת.
וברגע שהתרגלתי למנהגי המקום, משהו בפנים התחיל להשתנות. הראש, שהיה רגיל לקפוץ אנרגטית מחדשות / לאירוע שקרה / למשימה / לטיפול אד-הוק של בכיר שלי בליווי, פתאום מצא לעצמו רגעים של שקט.
הרעיונות שלי, שהיו חצי-ברורים לי, התחילו לקבל צורה. דברים שהרגישו תקועים, פתאום התחילו להסתדר.
אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה כשאני מרגישה שהמחשבות מתחילות לרוץ ואני רוצה לתת להן צורה:
נכנסתי לחנות יצירה וציוד משרדי, בחרתי לי פוסט-איט בכל הצבעים והגדלים. טושים. מחברת חדשה. חזרתי הביתה והתחלתי לבנות את הגאנט שלי לשנה הקרובה.
רעיונות. מוצרים חדשים שאני חושבת עליהם כבר תקופה. דברים ישנים שמזמן לא קיבלו תשומת לב. לאט-לאט, כשזה נפרש מולי, אני רואה איך הכול מתחבר. איך מה שנראה תקוע פתאום נעשה אפשרי.
וזה בדיוק הקטע.. כשאנחנו בתוך הלחץ והשוטף שוטף אותנו – אנחנו בטוחים שאין לנו זמן לעצור, שאין רגע להסתכל על התמונה המלאה. והאמת היא שכשהראש עמוס, אין באמת מקום ליצירתיות, אין מקום לחשוב קדימה.
רק כשהדברים מקבלים הגדרה של רוגע ואנחנו מאפשרים לעצמו להתכנס – אז מגיעים הרעיונות, והכול מתחיל לקרות.
זה עושה לי בגוף הרגשה של קסמים 🙂
אז התחלתי להדביק וליצור את הגאנט השנתי שלי על חלונות הבית..
מזל שיש בבית היפה הזה הרבה חלונות.
ועוד יותר מזל יש לי – בגלל שבעלי הבית אוהב אותי מספיק גם אם אשאיר לו סימנים על החלונות 😂
+++
בין אם זו המסכה שאנחנו לובשים בלי לשים לב, העומס שנשאר בפנים עד שהוא מתחיל להכביד, או הקצב שבו אנחנו רגילים לרוץ.. בסוף, הדברים מצטברים. ולפעמים, כל מה שצריך זה רגע אחד של עצירה כדי לראות אותם באמת.
זה מה שקרה לי כאן.
ברגע שהורדתי מהירות – הרעיונות התחילו לזרום. דברים שעד עכשיו היו תקועים פתאום הסתדרו, והתחברו לתמונה גדולה יותר.
וזה בדיוק מה שנעשה בסדנת ReCharge החדשה שלי! זו לא עוד משימה להוסיף לרשימה, אלא רגע אמיתי של עצירה שמאפשר לראות דברים אחרת. לשחרר את מה שמכביד, לפנות מקום לדברים חדשים, ולחזור עם בהירות וכוחות מחודשים.
מה השלב הבא?
📌 להצטרף עכשיו ולשריין מקום בסדנה:
(לינק להרשמה לסדנה)
📌 רוצה לשמוע ממני ישירות ולוודא שזה מתאים לך? אפשר לקבוע איתי שיחה קצרה:
(לינק לקביעת שיחה)
בשורות טובות שיהיו לנו!
ושבו בנים ובנות לגבולם.
הלה אשר
אשת הסוד של הבכירים
נ.ב
1. אם אתה בכיר בעמדת מפתח / מנכ”ל / בעל חברה – אז פה מחכה לך שיחה במתנה, דרכה תוכל להכיר אותי ולהבין אם מתאים לנו להתקדם ביחד – אתה קובע איתי שיחה במתנה, ישירות דרך היומן שלי.
אבל שניה לפני שאתה קובע, כאן יש לך קובץ מפורט עם כל מה שאתה צריך לדעת ואולי מעניין אותך לגבי השיחה שלנו: זה הקובץ שכתבתי לך. ואם יש לך שאלה שלא התייחסתי אליה – תכתוב לי בחזרה. אני מחכה לך
2. הפודקאסט שהתגובות המרגשות עליו לא מפסיקות להגיע: “סודות של בכירים”
3. לא פשוט להיות “אשת הסוד של הבכירים”. בגלל שרוב הבכירים שאני מלווה, לא מתראיינים בפנים חשופות. וגם לא מגלים מהו הנשק הסודי שלהם 🙂
יש כמה שלאורך השנים הסכימו להצטלם בפנים גלויות…
פה תוכל לראות ולשמוע מה הם אומרים: זה מה שאומרים עלי הבכירים שלי
4. קבוצת הווצאפ הסודית של הבכירים: כל הדברים החשובים, הודעות שלא תרצה לפספס, הפתעות, טיפים ומפגשים סודיים שקורים פה בקבוצת הווצאפ השקטה. כשתבקש להצטרף לקבוצה, חברי הצוות שלי יכתבו לך בפרטי כדי לדעת מה שמך המלא והמייל שאיתו אתה מופיע אצלנו. בגלל שאנחנו מאשרים אחד-אחד.
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים
