דמיין לעצמך, לרגע, לוח בכיתה. ירוק מעץ של פעם. עם גירים.
לפתע.. ילד שובב ניגש אל הלוח, וצליל ציפורן חורקת נשמע לאורך כל הלוח.. מלמעלה ועד למטה.
אווצ’.
הרגשת את זה?
לא כייף. לא היה לי כייף. ממש לא.
ככה הרגשתי בהופעה אמש.
הזמר היה ליד. עשירית טון מהטון הנדרש. וצרוד. הוא לא עמד בטון המדויק של המוסיקה בסולם שלכתחילה היה מסובך לשיר. הרקדניות מאוד השתדלו, אבל לא היו מתואמות.
ובאופן כללי זה הרגיש כאילו אני בהופעת סוףשנה של חוג תיאטרון/מחול. רק שהפעם שילמתי על זה 160 ש”ח לכרטיס.
[טוב, הוא שילם עלי. אבל למה להיות קטנוניים?]
הכל היה סוריאליסטי לחלוטין. תערוכת האמנות שהיתה בחוץ. המיקום של האולם. מה שקרה על הבמה. הקהל שלא הבין שום דבר, אבל מחא כפיים כאילו הם רואים את בגדי המלך החדשים.
וכל מה שעבר לי בראש לאורך 70 דקות הופעה, זה איך לעזאזל הגעתי לפה. איך אני עוצרת את עצמי מלקום ולצאת. והאם, למען השם, אני היחידה שרואה ושומעת את מה שבאמת קורה על הבמה?!
אז ישבתי שם, שמתי בגרמין ספירה לאחור של משך המופע. 70 דקות. וחשבתי על לאן נצא אחר כך ואם זה עדיין יהיה פתוח..
וגם נזכרתי בהופעת הדאדא הלא-נעימה שהייתי בה לפני 15 שנים…
דאדא שו?
פותחת סוגריים קצרים;
דאדא
זרם הדאדא (Dada) הוא תנועת אוונגרד אמנותית ותרבותית שנולדה בציריך בשנת 1916 בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כהתרסה אנרכיסטית נגד הממסד והבורגנות.
הם החשיבו את עצמם כתנועת אוונגרד קיצונית, וביקשו לנפץ את המוסכמות המקובלות ליופי. למעשה, הם החליפו את האסתטיקה הקלאסית בחוסר הרמוניה מכוון, צורם ומערער, ששיקף כאוס.
חברי הזרם הדדאיסטי, יצרו מיצגים ויצירות נטולי סדר, יופי ואיזון הרמוני. מטרתם היתה פרוגרסיביות באמנות: נונסנס ופירוק המבנה האמנותי המסורתי.
והנה כבר חזרנו חזרה;
+++
לפני כ-15 שנים ישבתי באולם רחב ידיים, והקשבתי ל”הופעת” דאדא מאוד לא נעימה. כשכולם, מימיני ומשמאלי, מהנהנים בראש כאילו הם במעמד הר-סיני. כי זה “תרבותי”. יעני.
בגדי המלך החדשים.
וגם אתמול, כמו לפני 15 שנים, בעודי סופרת את הדקות לאחור עד לסיום ההופעה… תהיתי בלבי:
למה, בעצם, אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות חלק מהצגה שלא מיטיבה איתנו?
איך זה שלרובנו אין את האומץ לחתוך את הכבלים הסוציולוגיים, הבלתי נראים הללו, כדי לקום ולצאת מהאולם כשזה לא נעים לנו בעין, או באוזן?
וגם..
איפה עוד בחיים שלי זה בא לידי ביטוי?
איפה אני נמצאת כשאני לא רוצה להימצא? איפה אני נוכחת כשאני לא באמת נוכחת? איפה אני משחקת ב”כאילו”, כשלמעשה בכלל לא מדובר בחיים האמיתיים שלי?
ואיפה, בחיים, אני לא קמה ויוצאת, כי “לא-נעים”? או כי “צריך”?
צילמתי תמונה מתוך התערוכה ברחוב סעדיה גאון 7 תל אביב, בכניסה לאולם
תנו לקרוס בשקט
וחשבתי על החבר הזה שלי, זה שלא יכול היה להרשות לעצמו להיות חולה השבוע. למרות שהמדחום הראה כמעט 39, והגוף שלו צעק “הצילו!”.
“לא יכול”. הוא אמר.
כי הוא “צריך” להיות “שם”.
כי “אין לי עובדים”.
כי “אי אפשר בלעדי”.
אפילו לקרוס, כמו שצריך, כבר אי אפשר.
עד שימחאו לנו כפיים
התיאטרון הזה לא מתקיים רק על במות עם סאונד צורם ורקדניות לא מתואמות. הוא מתקיים בחדרי ישיבות, בדירקטוריונים, ובלוחות זמנים של אנשים סופר-מוכשרים שמנהלים ארגונים, חברות ועסקים.
כי כמה פעמים ישבת בישיבה שבה ברור לכולם שהפרויקט תקוע, שהיעד לא ריאלי, או שהרעיון שנזרק לחלל החדר מופרך לחלוטין… אבל כולם סביב השולחן ממשיכים להנהן ביראת כבוד ומוחאים כפיים?
כמה פעמים נשארת בתוך פגישה של שעה וחצי, כשידעת כבר בדקה העשירית שאין בה שום ערך, רק בגלל ה”לא נעים”?
וכמה פעמים שכנעת את עצמך שאתה “חייב” להחזיק את כל העולם [ואשתו] על הכתפיים, כי אם תעצור, הכל יקרוס?
“בגדי המלך החדשים” בעולם העסקי הם לא חוסר טעם באופנה. הם פחד מאי-נעימות רגעית, ומאשליה שאם נסבול בשקט, הו-אז נשמור על שליטה.
אנחנו משלמים באנרגיה, בבריאות, ובזמן חיים בלתי חוזר, רק כדי לא להיות הילד שקם ואומר את מה שכולם רואים. או פשוט יותר: הילד שקם, מסתובב, ויוצא מהדלת.
אנחנו מאלצים את עצמנו להישאר במופעים שקורעים לנו את עור התוף, רק כדי לא לעשות סצנה ביציאה. ואז אנחנו מתפלאים למה באותה קלות בדיוק אנחנו מקריבים את הבריאות, השינה, החיים והשקט הפנימי שלנו על מזבח ה”מחוייבות”.
עד שימחאו לנו כפיים.
+++
אבל הגוף שלנו.
הוא חכם בהרבה מהמוסכמות החברתיות שסיגלנו. כשהוא מזהה זיוף, הוא מתכווץ. כשהוא נגמר, הוא מעלה חום ל-39. וכשהוא שומע דיס-הרמוניה, הוא יודע.
הוא מציג לך נורת אזהרה בוהקת.
השאלה היחידה היא: האם אתה מקשיב?
הלה אשר
אשת הסוד של הבכירים
אם הכל “עובד”, אז למה זה לא מרגיש כמו “הצלחה”?!
כל מי שעבר דבר או שניים בחיים, כבר יודע ש”הצלחה” זה לא כל הסיפור. ושאנשים מצליחים משלמים מחיר מאוד גבוה על החיים שהם בנו.
יש פער בין הצלחה חיצונית מתפקדת (רמת חיים), לבין חוסר בהירות פנימית (איכות חיים). הפער הזה מוביל לשחיקה. לקשיי שינה. להחלטות שלא יושבות נכון עד הסוף. ואפילו לשיתוק בקבלת החלטות אמיצות, כאלה שהמחיר עליהן מרגיש גבוה מדי בשלב הזה של החיים.
אם החיים שעבדת כל כך קשה לבנות, כבר לא מרגישים כמו מקום שאתה באמת רוצה להיות בו. ואם אתה מנצח בחוץ, אבל בפנים זה כבר לא מרגיש לך כמו ניצחון. אז התפקיד שלי זה להחזיר לך את הבהירות לחיים האישיים ו/או העסקיים.
ככה עובדים איתי:
+ פגישה חד פעמית פרונטלית/זום
+ סדנה (יש סדנאות לקהל הרחב, ויש סדנאות ייעודיות לארגון שלך)
+ הרצאה בארגון
+ תהליך ליווי פרטני מתמשך
אנחנו תמיד מתחילים בשיחה שבה אנחנו מדייקים את המטרה שלך, ומחליטים איך להתקדם איתה.
את השיחה קובעים כאן
+++
אשת הסוד של הבכירים - הופכת מנכ"לים מצליחים למאושרים
